עד היום לא יודעת להסביר למה עשיתי את זה. אולי פשוט כי רציתי להנציח את הכאב, אותו מרכיב אנושי שבלעדיו אי אפשר להבין שמחה ואי אפשר להעריך התרוממות רוח. אותו חלק בסיסי שנמצא במעמקים של כולנו שבלעדיו אי אפשר לחיות בשמחת היש, כי לא באמת מבינים שהיש ישנו.
השבעת אותי לא לעשות לך פדיחות בגיוס, אז הייתי גיבורה והתאפקתי. כל כך התאפקתי שלילה קודם הקאתי את הנשמה מרוב לחץ אבל סבבה, העיקר שיצאתי אמא קולית. רוצה רק שתדע שהפדיחות האלה הן חלק מהגדרת התפקיד שלי כאמא, יחד עם עוד כמה סעיפי חובה כמו דאגות, חרדות וחפירות לפרקים. כל זה מעורבב עם לב שהתפוצץ מגאווה על ההתעקשות שלך להתגייס כלוחם ועל הגבר שאתה בוחר להיות.
מעניין אם גם אחרי שקיבלתם החלטה לא להעלות את שכר החיילים אתם ממשיכים לישון טוב בלילה מתחת לשמיכת הפוך הרכה שלכם במלון או בדירת השרד שלכם במימון משלם המיסים, ואם שקט לכם ונעים לכם בזמן שמיטב בנינו שומרים על ביטחונכם. רק שואלת.
לא כל איש עם כיפה סרוגה צועק מוות לערבים וחולם להשתלט על הר הבית, ולא כל אישה עטורת חיג'אב היא עוכרת ישראל ששולפת סכינים בשם אללה הוא אכבר. על המחירים של שפיטה מוקדמת.
את לא אשמה במה שקרה לך. החיים חיברו אותך עם איש מקולקל. אני מעריצה אותך על האומץ לפרוץ את מעגל האלימות, לקום ולעזוב, להתמודד עם עוני ועם חולי, להתרומם מתוך ההריסות ולהתחיל מבראשית. אני שמחה על הזכות שיש לי להיות לצדך כשאת מעצבת מחדש את ההווה שלך.