בכל יום שבו אני כואבת קצת, לומדת קצת יותר ואז נותנת קפיצת גדילה, אני עושה עוד צעד בדרך לגרסה הכי טובה של עצמי.
ביי זיקנה. לא רואה אותך ממטר. הולכת לתת בראש, ובינתיים חפשי אותי בסיבוב, מאדר פאקר
אף אחד לא היטיב להנציח אותי בתמונות כמו אפרת נמרוד, שהוציאה ממני את עצמי ואת האישה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה
הלוויה של חוה היתה שיר פרידה אצילי, מרגש, יפה, עצוב, מכבד, אוהב ונוגע, כמו האישה שהיתה וכמו מי שהיתה לאהוביה. יותר מכל, היא היתה מה שהיא רצתה שתהיה
זכות לארח כאן את אור- צעירה מוכשרת עם מילים שנכנסות עמוק והבת של אמא שלה, שאני מתגעגעת אליה כבר 12 שנים. אורצ'יקית, אמא מסתכלת מלמעלה ומבסוטית ממך אש