כזאת אני רוצה, אני אומרת לעצמי ודוהרת לעברה כאילו אין מחר. אני נשכבת עליה, מישירה מבט לעבר פלאי הטבע הנצחיים ו... לא, זה לא תקציר לספר ההמשך של חמישים גוונים של. זאת אני, בהרודס ים המלח, המקום בו מצאתי מחדש את מה שהשארתי בין גבולות 1967.
ואז מתחיל שלב ההזיות: פרופסור יורם יובל יושב על הר של בגדים, מביט בי בחיוך מלא רחמים של מי שמבין שכבר אין טעם לשאול אותי איפה זה פוגש אותי. פרופסור עמוס רולידר מציץ מתוך ארון השירות, סופק כפיים ומגלגל עיניים. הולוגרמת ענק של סופר-נני מיכל דליות מישירה מבט למצלמה וירטואלית ואומרת לכל העולם ואחותו שאין לי סמכות הורית בשיט. ואם לא די בכך, גם זוהר ארגוב קופץ מתוך המייבש, ובריש גרונית עמוקה פוצח ב "בדד אלך, גם תפילה אין לי, בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום".
הגעתי לקצה הסולם הצר ונשענתי קדימה אל עבר הבוידעם, מחפשת את השקית עם הכפכפים. פתאום הרגשתי גוף כבד, מיוזע וזקן נצמד אלי מאחור, מתחכך בי. "הנה, הנה השקית, את רואה?" התנשם בכבדות הזקן, שכבר לא היה כל כך חביב.
גלית דיאמנט, מלכה עם פז"ם, מגיעה למיוני מלכת המדבר 2013 וחווה מחדש את יום המיונים שלה ואת אותו אירוע מכונן ששינה את חייה.
