חמשת הדברים החשובים ביותר שלי ו/או השריטות העמוקות ביותר שלי, שבלעדיהם אני בעצם כלום.
היא משעינה את האוזן השמאלית על דלת הפלדה, מנסה להעריך מבחוץ את מה שמתרחש בתוך הבית, אבל שומעת רק כינורות מתייסרים שבוקעים מתוך הרדיו. היא מכירה מקרוב את המוזיקה הזאת, ויודעת בדיוק מה תראה כשתפתח את הדלת.
לא, זה לא סרט חדש של אוסטין פאוורז. זה סיפור על בתים ואנשים, על יתד אחד שהוא שלי, וחתיכה של שקט.
כל מה שרצית לדעת על פתיחת בלוג בסלונה, ולא העזת לשאול, כי לא היה לך נעים. רק לידיעה: נעים לא מת. הוא כאן, בבלוגוספרה.
ניווטתי את עצמי הביתה, נכנסתי למיטה וחוויתי את יום הכיפור הכי עצוב והכי אבוד שהיה לי אי פעם. לא זיהיתי את עצמי, הייתי מזועזעת מהבומבה שנפלה עלי ולא הבנתי מאיפה זה בא לי.