למי מכם , אנשים יקרים, אשר לא הזדמן לידו ספרה הנפלא של שולמית לפיד,"חוות העלמות", אפתח ואומר כי השם ה"כלה הכחולה", הוא אחד מכינוייה הרבים של הכנרת שלנו הצמאה למים ורוויה בקסמה.
וכך היה שבמהלך החודש הראשון לכאב שצרב את חיי משפחתי לעד, בחודש בו כאילו כרתנו בינינו ברית דמים לא כתובה, כי נרבה בילוי יחדיו ונאחז חזק חזק האחד בשני ולא נרפה , החלטנו כולנו לנסוע לבלות את סוף השבוע אצל אחותי, בן זוגה ושני ילדיהם הקסומים, אשר מתגוררים במושב יפהפה במרומי דרום רמת הגולן.
אני ואבא שלי ברכב, אבא נוהג. אוחז בבטחה בהגה, מיישיר פניו לדרך, מיישיר פניו לחייו החדשים העקרים מזוגיותו, מאהבתו היחידה. ובעוד הוא מנסה להשלים עם הגזירה שהוטחה בו באבחה, הוא אומר לי: "שרון, הם כתבו לי בתעודת זהות, אלמן". אני לא מתחיל להבין מה המשמעות של זה". אני כואבת את כאבו. הוא לא יודע. הוא לא יודע שלעיתים, אני בוכה יותר את כאבו מאשר את כאבי. אני לא יודעת מי יותר יתום. אני או הוא.
ומה אומר לו אני? איזה מענה אתן שיניח את דעתו ואנקת כאבו? שגם אני לא יודעת איך הפכתי פתע יתומה מאם? שגם אני צריכה לחזות מחדש את כל האפיזודות שעוד אמורות להתרחש ולהתרגש בחיי יחד עם אמא וכעת כבר לא : הובלתי אל חופתי, לידת ילדיי. ואין לי . ולא תהיה.
אבא מנסה להאחז בניחומיי, באופטימיות הבלתי מתפשרת שלי וממשיך בנסיעתו הבוטחת שאפילו מפתיעה אותי מעט. כאילו אומר לי, "לבי ונפשי שבורים, אך אני עדיין אבא. עדיין סבא. יש לי בשביל מי ובשביל מה".
אנחנו שועטים דרך נופי הפלא של נתיב ישובי התענך ומתקרבים בגלגולים מהירים אל צפונותיה של "הכלה הכחולה" ואל המושב הסמוך לה הפורש את אמרת כנפיו עליה.
אני כל כך אוהבת את חבלו של האזור הזה. ביליתי פה בשרותי הצבאי בנח"ל כל כך הרבה ימים, חודשים. אני מכירה היטב את הדרך, מיטיבה להכיר את הריחות. הריח העז הזה של הרפת, שהניחוח המזוקק שלו, ( גם לאלו , כמותי,שעבדו בקיבוץ בחינוך ולא "טעמו" מקרוב את "מחראות הרפת"), יכול להצית את הלב רק אצל מי שבאמת יודע ומכיר את המשמעות האלמותית של השיר "יש ערמה של חבר'ה על הדשא". אם אינכם מכירים- אל תנסו. זר לא יבין את הקשר.
אנו מגיעים, והילדים בגופם המתפקע משמחה והתרגשות רצים לעברנו בפנים נוהרים מחיוך ומיופי. אני מייד ניגשת להעניק להם את המתנות שלהם, את הספרים שבחרתי בקפידה ואקרא להם מאוחר יותר, מול האח אשר תופקד על חימום גופנו ונשמתנו במהלך כל הסופ"ש.
כעבור פחות משעה מגיעה גם אחותי הגדולה, בחיבוק ידיה המבורכות, עם בן זוגה ובנה הצעיר, אחייני "עיניים חכמות" והשמחה רבה. אנו מתפנים להתקין שולחן שבת כהלכתו, מברכים, סועדים, משתרעים פרקדן מול האח וכל אחד בתורו מוריד עפעפיו בתקווה לחלומות נעימים לעוד "לילה בלי אמא" ורק אני עם ידידיי הטובים המטפלים בי במסירות – המחשב והכתיבה.
אני מצליחה, בכל זאת, לנתק עצמי ממקשי המקלדת ומנסה לישון… כעבור שעתיים מתעוררת שוב. יוצאת להביא גזעי עץ לאח הבוערת וממשיכה לכתוב.. עת אשמורת תיכונה נושקת לשלישית או מעט מאוחר יותר, מקיצים יקיריי האחד אחרי השני, אל בוקר צח אוויר ומעונן אשר בהמשך היום השמש אשר לא תוותר על אורה וחומה תפציע בו בברור.
(נחלתי אכזבה קלה על כי נשארתי ערה במהלך, כמעט, כל הלילה השחור אך לא הספקתי לצאת לחזות בזריחת אור השמש העולה).
לאחר ארוחת בוקר הגונה עם אחותי "לילי הנמרה" ובן זוגה האהוב אשר הגיעו מהמרכז בבוקר והצטרפו לחגיגה, אנו יוצאים לטייל.
היה מעניין, מחכים, מלא אהבה ועליצות המלווה מידי פעם בפרצי כאב ובכי… אין מה לעשות השילוב הזה יהיה לעד מנת חלקנו בחיים.
בשובנו מהטיול, הקטנים צללו לתרדמה מתוקה ואולי זה טוב כי זה הקל על הפרידה. חזרנו בשיירה מדודה הביתה, עם ה"כלה הכחולה" המלווה אותנו כאילו הייתה שומרת דרכינו, מבלי לוותר על עצירה לגלידה טובה מוצפת סירופ שוקולד ותות, המתוק עם החמוץ. ( אני מטורפת על ניגודים).
הגלידה הטעימה והסכרינית הזאת מלבד היותה סיום מתוק לסופ"ש נפלא, היא תזכורת כי על אף שנפצענו פצע אנוש וקשה, אנו, אני ומשפחתי, קמים עם פצע הלב המדמם וממשיכים. ממשיכים בחיוך, באהבה ועם ידיים שלובות שלעולם לא ירפו. כמו שכרתנו בברית הלא כתובה.