בימים הקרובים אשתף אתכם בתהליך של שינוי עמוק שאני חווה שהוביל אותי להיפרד מבן זוג אחרי כמעט שלושים שנות נישואים, לעזוב מקום עבודה בטוח, כולל תלוש שכר עם הנילווים הסוציאליים, ימי חופשה, ימי מחלה ומסגרת קבועה ומסודרת. במקום זה בחרתי לקום בבוקר כשהדבר היחיד שמנחה אותי, הוא קול פנימי עקשן והחלטי שאני יכולה לחיות חיים אחרים.
אני בורגנית. בית הרחק מההמון הסואן, שלושה ילדים, כלב, פסנתר ועד לאחרונה גם נישואים יציבים. בתוך האישה הבורגנית לכאורה, שוכנת מישהי אחרת, שבחרה במקום לרצות את העולם ולהיות הילדה הטובה – להוביל את חייה.
כבר בגיל 18 דיבר אלי השיר "בלאדה על לוסי ג'ורדאן", אותו שרה בקולה הצרוד מריאן פית'פול המספר על אישה בת 37 שחולמת על נסיעה באוטו עם גג נפתח בככרות פריז. השיר מלווה את הסרט מונטנגרו. במרכזו עקרת בית נשואה ואם לילדים הנקלעת להרפתקה מינית סוערת עם גבר זר, פועל מתחתית הסולם החברתי, איש נקיון מקהילה של מהגרי עבודה. הגבר הזר ייצרי, מיני וחזק. הוא כובש את לוסי ג'ורדאן ומזעזע את עולמה. הזדהיתי איתה.
בטורים הבאים אשתף אתכם בשינויים המתחוללים בחיי ואעלה לדיון את כל נושא השינוי שבחיי אדם.
