ניצול.
משעמם, ים ועוד ים ועוד ים. נראה שהגלים לא מובילים אותנו לשום מקום.
ולחשוב שלפני שלושה ימים הלכתי לחוף לאכול שניצל והיה חם כל כך וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על מי הים הקרירים ועל המחיר המוטרף שזה עלה ועכשיו בא לי להקיא ממים ומה לא הייתי נותן בשביל שניצל אחד קטן.
זה היום שלישי מאז ההתנתקות מהחוף ועדין ריח אבק השריפה דבוק לקירות הבטון ,לפחות את השתן כבר לא מריחים. זה היה עוד יום של בחירות, אחד ממיליון, אבל מי בכלל סופר, למי בכלל אכפת, לא לי ולא לרוב האנשים שפעם תפסו חלל במרחב מסוכסך ומפולג, חברה אנושית ללא גבולות וללא עתיד. כמו נחיל המדוזות השנתי, נע ונד עם הזרם החם עד שנעלם בלי להשאיר עקבות.
עמדתי באמצע הככר ליד הקולוסאום כשהטילים התחילו לנחות.
הכיכר שמעולם לא חובקה על ידי העיר, מוזנחת ודחויה שנואה ומקוללת, התנתקה לה מאיי החורבות ושטה לה בחיפוש אחר טיילת אם שתאהב אותה. פליטה אורבנית ועליה חבורה של פליטים. הגוף והחומר מתייחדים לכדי ישות אחת תחת שמי הים התיכון היוקדים. בחיפוש אחר גאולה. מצחיק שמכל מה שנקרא המולדת רק הככר שרדה. שנים אחלו לה מוות דומה. ככר אתרים, עדות קודרת להבטחה הלא ממומשת. הכותל החדש שלנו -קיר הבטון השרוט- סלע קיומנו החדש. מקדש תפילותינו לישועה, ביתנו החדש ״אי אפור בים״.
אני צועד הלוך וחזור, בהתחלה ישר ואחר כך בזיג-זג בין פטריות הבטון החשוף, הביתנים השונים, החללים העזובים, עולה ויורד במדרגות הספירליות, כאילו אני אוסף צדפים על החוף, האופק אותו אופק רק העיר האהובה איננה. אני עומד אל מול המדרגות הגדולות שפעם ירדו לטיילת, שפעם חשפו את יפו בכל הדרה העתיק ומדמיין שאולי בקרוב אמצא מרחב חדש לרדת אליו כשנגיע לחוף מבטחים. למולדת חדשה.
אני יורד לאט לאט בזהירות במדרגות הרחבות, האבנים השבורות מלטפות את סוליות נעלי והנה הגעתי לקצה. גלים קטנים מתנפצים על הסף הקרוע ואני רואה כי מפלס המים עולה. רפסודת הבטון שוקעת. האבנים הרטובות המלוחות מלבינות בשמש כאצבעות הידיים הנואשות להחזיק עוד שניה, עוד רגע קט במעקה טרם הנפילה הבלתי נמנעת.
בעוד אלף שנה יגלו הצוללנים את אטלנטיס שלנו. אובייקט זר ומוזר. כפי שהיה בחיינו כך הם יחשפו אותו במצולות מכוסה אלמוגים וחול. ופטריות הבטון, מדרגות השבלולים, קורות ועמודים וחללים מסתוריים יהיו עדות אילמת לסמל וסימבול לעם נשכח ולו תרבות עשירה ומורכבת, מרקם אנושי ופיזי מורכבים ועשירים שהבטיחו כה רבות, ולא הצליחו לממש. ארכאולוגיה של תקווה ועצב.
2029. וכל המדענים והחוקרים יעמדו משתאים אל מול הפלא הזה ואז יכבו את האור ויצאו לרחוב וילכו לאכול שניצל.
** הכותב הוא אמנון רכטר, מהאדריכלים הבולטים בישראל, הבעלים של רכטר אדריכלים ויו"ר עמותת ReCA