והנה היומן סוגר עלי, שש שנים של חלום, מגיעות אל קו הגמר. ואיזה פחד זה להגשים חלום? זה מרגש ומשמח ודורך ומפחיד, האם זה יצליח, האם זה יקרה בדיוק כמו שחלמתי? האם לא אתאכזב?
החלום התחיל להתהוות לקראת גיל ארבעים. הייתי מאוד מוטרדת מהמספר הזה 40. לא הזדהיתי איתו, לא הרגשתי אותו, לא הבנתי איך זה קרה לי, הרי בפנים אני מרגישה כמו בת 20, התחלתי לקרוא על התבגרות של נשים והבנתי שכולן, בשלב כזה או אחר, עוברות דברים דומים, אבל אנחנו לא מרבות לדבר על זה. החלטתי להציף את הנושא בחוגים חברתיים של נשים, רציתי להתחיל ולעשות כנסים לנשים, להקים קהילה מחבקת, עוטפת של נשים לנשים ועל נשים.
אז רציתי.
אני דחיינית רצינית ותמיד היו סיבות לדחות הכל למחר ותמיד מחר יום חדש והנה הילדים עוד צריכים אותי, בכל זאת חמישה ילדים…
אבל באיזשהו שלב, התחילו להצטבר נסיבות שגרמו לי להבין שאי אפשר יותר לחכות. מפגשים מקריים עם אנשים רלוונטיים, נושאים מעניינים שסקרנו אותי ומומחים שיכולים לתרום לי ולנשים כמוני מהידע שלהם. הרגשתי את זה בוער.
התחלתי לחפש מקומות מתאימים והגעתי למרכז מנדל לתרבות. שם פגשתי את אינגי וכמו שקורה לי תמיד, מפגש מקרי עם אישה עוצמתית דוחף אותי קדימה. אינגי גרמה לי להחליט וקבעה לי תאריך ביומן. ברגע שנקבע תאריך, שנראה לי אז רחוק, התחלתי לרוץ קדימה. צעד ראשון היה מיתוג ועיצוב בעזרת תמי לפידות הגאונה. בחרנו בשם FEMALY, שמכיל בתוכו בדיוק את מה שרציתי להגיד – משפחה של נשים. החלטתי שהנושא של הכנס הראשון יעסוק בנושא הרגיש של "אמהות, בנות ואוכל". משיחות עם חברות, שתמיד הרי מגיעות לנושא המשקל אחרי בערך שלוש דקות של להעביר את הזמן בנושאים אחרים, הבנתי שהרבה נשים זוכרות את בית אמא ככזה שעיצב את דימוי הגוף שלהן, לרוב באופן בעייתי. גם אני זוכרת את החוויות שלי כנערה מבולבלת שמרגישה תמיד לא נח עם הגוף והמשקל שלה והדיאלוג שלי עם אמא שלי סביב הנושא ועכשיו אני גם אמא לשתי בנות וניצבת מולן בדיוק באותו מקום מאתגר. אז נכון שכיום יש יותר מודעות, אבל גם איתה אנחנו עושות לא מעט טעויות עם הבנות שלנו. מה בעצם הדרך הנכונה לגשת אל הבנות שלנו סביב נושא משקל ואוכל? האם בכלל צריך לדבר על הנושא הזה, או לתת לילדה להקשיב לגופה? ולמה זה תמיד כל כך מסובך מול בנות? איתרתי את האנשים הכי מתאימים לנושא וארגנתי כמה שעות של כיף והעשרה לנשים. והוא לא היחיד. אחריו יש עוד המון נושאים שאני רוצה לדבר עליהם.
אז הפעם הראשונה מגיעה עוד רגע, ממש בשישי הקרוב ואני כבר לא נושמת מרוב התרגשות. לא מאמינים לי כשאני מספרת שיש לי פחד קהל, וזה עוד אחד מהאתגרים- לזרוק את עצמי למים הכי סוערים, להתמודד עם הפחדים הכי גדולים, להציף את הגוף שלי בטונות של אדרנלין והתרגשות, כי אם לא זה, אז בשביל מה?
וזה מפחיד. מגיעה לקו הגמר של הגשמת חלום, אחרי שש שנים של טוויית תכניות, דמיונות ותסריטים. מרגישה סוג של שליחות בהגשת חומר שמדברים עליו פחות ומקווה שהמציאות תעמוד במשאלות.
אם אתן לא באות, לפחות שלחו אנרגיות חיוביות 🙂
מפגש "אמהות, בנות ואוכל", יום שישי 31.3 ב-9:00, רחוב התקומה 1, תל אביב
