מאת: אנונימית
קמפיין #metoo והעדויות הרבות שפורסמו, בזכות תעוזתן של נשים ברחבי העולם להפסיק לשתוק ולהגיד- עד כאן – עוררה בי צורך לספר את הסיפור שלי.
כשהייתי בת 18, התגייסתי לצבא והתחלתי בתהליך הגיור הצבאי. כמו רבים מעולי ברית המועצות לא נחשבתי ליהודייה כהלכה. אחרי תקופת קורסים ארוכה, שעות לימודים מרובות, שבתות אצל משפחות דתיות ומבחן מול רבנים אשר בדקו את מידת הדקדוק שלי בדת היהודית, הודיעו לי את הבשורה המשמחת – עברת את המבחן! כעת כל מה שנותר לך זה לטבול במקווה, ולאחריו תהפכי לאחת מאיתנו.
מלאת התרגשות נסעתי למקווה בתל אביב, לשם מגיעות חיילות רבות לקבלת חותמת אחרונה ורשמית מהרבנות המודיעה על קבלתן לדת היהודית.
כשהגעתי למקווה ביקשו ממני להסיר תכשיטים, איפור ואפילו את עדשות המגע, כיוון שהדרישה היא שמי המקווה יעטפו את כל גופי.
הבלנית הכניסה אותי לחדר קטן, בעל מדרגות מטה המובילות אל מי המקווה. היא הלבישה אותי בחלוק ענק והראתה לי איך עליי לטבול וביקשה שארד למים ואמתין לרבנים.
אחרי שהבלנית יצאה מהחדר, נכנסו 3 רבנים, גברים מבוגרים לבושים בשחור. שלושת הגברים עמדו מעל המקווה והסתכלו עליי מלמעלה.
כמו כל בגד שנכנסים עמו למים, גם החלוק הענק נצמד אליי ורק רצה לצוף כלפי מעלה.
הרבנים החלו לשאול אותי שאלות- מדוע את רוצה להתגייר? האם את בטוחה שתוכלי לעמוד בעול מצוות? תספרי, מדוע את כאן?
ניסיתי לענות על השאלות בעודי נאבקת בחלוק ומנסה להצניע את עצמי. חיילת שעלתה ארצה מכוח חוק השבות, שמנסה לענות על שאלות בצורה כנה ואמיתית, ורק רוצה שהגברים הנכבדים לא יראו את גופה העירום.
שלושת הגברים החלו להיות חסרי סבלנות ואחד מהם דרש ממני- אנא הסתכלי לרב בעיניים כשאת עונה על השאלות. הפסקתי באותו רגע להתעסק בניסיון למנוע מהחלוק לצוף מעלה וניסיתי לרכז את עיני היכן שתיארתי לעצמי שעיני הרב נמצאים. כמו שציינתי, הייתי בלי עדשות המגע ואני לא רואה כמעט כלום בלעדיהן.
אבל שוב, החלוק עלה והמשכתי להיאבק בו ולהסתיר את עצמי. הרבנים המשיכו לשאול אותי שאלות ולהעיר לי על זה שאני לא מסתכלת להם בעיניים. אני התחלתי לבכות.
רק רציתי שזה ייגמר. אני, עומדת במים עירומה כשמעליי חלוק ענק ממדים, שנצמד לגופי וצף על פני המים. עומדת בבריכת מים קטנה מתחת למדרגות ומנסה לאתר את עיני שלושת הגברים שעומדים מעליי וגוערים בי, ולא מצליחה לעצור את הדמעות.
לאחר כמה דקות הרבנים התרצו וביקשו שאטבול 3 פעמים במי המקווה ויצאו מהחדר. לחדר מיד נכנסה הבלנית, הורידה מעליי את החלוק ונכנסתי שוב למים כשאני עירומה. היא בדקה שאני טובלת מולה 3 פעמים כנדרש, כשכל המים עוטפים את גופי, ומסרה לי שאני יהודייה ויכולה כעת לצאת מהמקווה.
כשיצאתי מהחדר, רעדתי והייתי שקטה. לא שמחתי שאני יהודייה. לא הייתי מאושרת. לא עיכלתי את מה שעברתי לפני רגע. לא חשבתי שככה אני אמורה להרגיש לאחר התהליך הארוך והמייגע הזה.
הרגשתי שחיללו אותי, הרגשתי מושפלת, הרגשתי קטנה.
אני יודעת שאני לא היחידה שעברה את החוויה המשפילה והמזוויעה הזאת. גם אני כותבת בעילום שם מהחשש שהרבנות תתנקם בי על שפצחתי את פי.
אני יכולה להגיד דבר אחד: אני אוהבת את המדינה שלנו ורציתי להיות חלק ממנה באופן "רשמי" וסופי. אבל אם יש משהו שאני מצטערת עליו בחיים זה שהסכמתי לעבור את ההטרדה הזאת. נתתי לרבנות כוח עליי. נתתי להם לנצל נערה עולה, שכאשר שאלה מדוע הגברים נכנסים עמי למקווה ענו לה ש"ככה זה אמור להיות".
מדוע ישנו צורך בכניסתם של גברים איתי למקווה, אם ממילא הטבילה ה"אמיתית" הינה עם הבלנית? היכן ערכי הצניעות? מדוע כולם שותקים?