חיפוש מהיר בגוגל לערך "בריאות נשים" מעלה קרוב לאחד עשר מיליון תוצאות, המעידות לכאורה על שינויים והישגים משמעותיים בהתייחסות למרכיב המגדרי בתחלואת נשים.
אלא שחקירה מעמיקה יותר מגלה שהמניעים הראשונים שהובילו את מוסדות הבריאות הממסדיים להתעניין בבריאות נשים במחצית השנייה של המאה ה- 20 נבעו בעיקר מאינטרסים חברתיים כמו הצורך לרסן את הילודה והמלחמה באיידס – לא מדאגה לרווחתן של נשים.
נקודת המהפך המשמעותית הראשונה היתה רק בשנת 1998 כשארגון הבריאות העולמי הכריז ש"הבדלים בין נשים וגברים בגישה ושליטה על משאבים קובעים את רמת הסיכון ומידת הגישה לטיפול רפואי".
היום, בעיקר בזכות ארגוני נשים בארץ ובעולם, גם ארגון הבריאות העולמי וגם משרד הבריאות בארץ מבינים שצרכי הבריאות של נשים שונים מאלה של גברים ומצריכים התייחסות ממוקדת מגדר.
החוליה החסרה היא דווקא במה שאולי היה אמור להיות המובן מאליו בדיון המגדרי:
איך דורות של דיכוי חברתי שיטתי עיצבו לא רק את תפקודן, אורח חייהן ומעורבותן בתהליכי קביעת מדיניות של נשים אלא גם את עולמן הפנימי, בעיקר את הדימוי והביטוי העצמיים, ואיך אלה קשורים למגמות תחלואה.
התשובות לשאלה הזו מצויות בגישות הוליסטיות, המתייחסות לגוף ונפש כאל יחידה תפקודית אחת, המתקיימות במערכת יחסים של השפעה הדדית הדוקה ומעוגנת בחוקיות.
חוקיות הטבע היא שדינמיקה נעה מהחיוני לפחות חיוני לשימור חיים. בהתאמה, הדינמיקה ביישות האנושית נעה מהרבדים הפנימיים (נפש) אל הגוף. המידע הוא אותו מידע – רק בשפות שונות, לכן מה שקורה בגוף הוא השתקפות מדויקת של מה שקורה פנימית, רק בשפה גופנית.
כבר בשנות ה – 80 פרופסור קנדיס פרט הוכיחה שרגשות הינם ביוכימיקלים המשפיעים ישירות על מערכת החיסון ושתאי הגוף מרגישים את מה שאנחנו מרגישים רגשית. היא הוכיחה שאי אפשר להיות מדוכאת, עצובה, חרדה או מתוסכלת לאורך זמן וגם להיות בריאה.
בהנחה שמחלות הינן ביטוי גופני של מטענים רגשיים ספציפיים, על מנת לדייק את מקור המחלה הרגשי צריך "לתרגם" סימפטומים גופניים ותהליכים פתולוגיים למוטיבים הרגשיים הגלומים בהם. חוקיות הדינמיקה האנושית מבטיחה, שלמרות שהגוף והנפש מתקשרים בשפות שונות, ההקבלה ברורה הרבה יותר ממה שנדמה לרוב האנשים.
לדוגמה: תקשורת והבעה מתרחשים פיזית בגרון. דלקות גרון הינן ביטוי גופני של קונפליקטים בנושא הבעה.
בין אם בגלל נורמות של שנים שחייבו נשים לשתוק או בגלל שאתם פוחדים מהתגובה של האדם השני, אם אתם נוהגים לשתוק ולהבליג במקום להגיד את מה שיש לכם, הסיכוי שתסבלו מדלקות גרון עולה באופן יחסי, משום שיגיע שלב בו הגוף לא יוכל להמשיך לשאת את המטענים הכלואים בו.
כשמתבוננים במגמות בתחלואת נשים דרך הפרספקטיבה של גוף-נפש, בנוסף למגמות סטטיסטיות מדאיגות של עליה בהיארעות הכוללת של מחלות כרוניות ומחלות קשות, מתגלות גם מגמות מובהקות של קונפליקטים רגשיים שמקורם בנורמות חברתיות ותרבותיות שבמשך שנים מיצבו נשים כנחותות.
ישנן מחלות כרוניות ששכיחותן גבוהה באופן משמעותי בקרב נשים בהשוואה לגברים וכן מחלות שבעבר נחשבו "מחלות גבריות" שנשים הולכות וצוברות בהן נוכחות מרשימה. אם לקשור מגמה זו לשינויים חברתיים שהתרחשו במקביל לתקופה בה ההיארעות בקרב נשים החלה לעלות, ניתן לראות קשר ברור לכניסתן של נשים לשוק העבודה וחשיפתן ללחצים האופיינים לתפקידי ניהול בכירים.
כמה דוגמאות
1. נשים חולות במחלות אוטואימוניות פי 3 מגברים. ההקבלה הרגשית של מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו היא הלקאה עצמית. אחרי דורות של דיכוי כמעט מתבקש שלנשים תהיה נטייה כמעט מובנית להרגיש שהן לא ראויות ולא מספיק טובות.
נשים קרועות בין הרצון והצורך לפיתוח קריירה, ניהול חיי משפחה וגידול ילדים. בעבודה נשים רבות מרגישות "לא בסדר" כלפי המשפחה ובבית הן טרודות במחויבויות מקצועיות. התחושה של רבות היא שלא משנה כמה יתאמצו איכשהו תמיד יהיו "לא בסדר".
2. סרטן שד: שד הוא איבר של נתינה נשית מובהקת – הזנת תינוקות. המקבילה הרגשית המובהקת של סרטן שד היא נתינה לאחרים במחיר ביטול עצמי. אם מדברים על התנהגויות נשיות – אין יותר מובהק מזה.
3. פיברומיאלגיה: עפ"י אתר The Medical, אתר הרופאים בישראל, 90% מכלל החולים בפיברומיאלגיה הן נשים. המקבילה הרגשית של סינדרום כאב גופני היא כאב רגשי. למרות שגם גברים חווים כאבים רגשיים, דרכן האופיינית של נשים לשים את כאבן בצד כדי להמשיך לתפקד ולהיות חזקות עבור בני משפחה וילדים עושה את שלו, גם גופנית.
נכון, אפשר לטעון שלתפיסות, דפוסים רגשיים ומנגנוני התמודדות גם היבטים אינדבדואלים. אלא שבמשך דורות נשים חיו בצילן של נורמות שהטמיעו התניות של הקטנה וביטול עצמי, תלות, חוסר ביטוי וחוסר הגשמה. קל להבין איך בנסיבות התרבותיות האלה היארעות החולי בקרב נשים לא בדיוק מפתיע.
דוגמה מובהקת היא סיפורה של רות (שם בדוי). אחרי מספר מערכות יחסים עם גברים בהן חוותה השפלה, קטנות וצורך לתת בלי לקבל, רות הסיקה שתפקיד האישה בחברה הוא לשרת ולהעניק לגברים. זאת עם מינימום מקום להביא את עצמה לידי ביטוי או לספק את הצרכים שלה. באופן לא מודע, רות החליטה שהתפקיד הזה לא מתאים לה. "אם זה התפקיד המגדרי שלי – אני מעדיפה לא להיות פה (בעולם הזה)".
רות פתחה סרטן רירית הרחם.
השורה התחתונה היא שנדבך חשוב בבריאות מגדרית, שעדיין לוקה בחסר, הוא ההתייחסות לתחלואת נשים בקונטקסט החברתי תרבותי והטיפול גם בעולמן הפנימי של נשים שעדיין נאבקות על שיוויון מגדרי מלא גם בימים אלה. אנחנו צריכות להכיר בכך ששיוויון מגדרי אינו מסתכם רק בשכר ושיוויון הזדמנויות, אלא גם בחופש שאנחנו נותנות לעצמנו להביא את עצמנו לידי ביטוי כמו שנכון לנו.
החיבור הבלתי מעורער בין גוף ונפש הוא הבסיס לריפוי עמוק, אמיתי וארוך טווח. יחד עם זאת, אחרי מעל שלושים שנות ניסיון קליני, אני יודעת שהמעבר מחיים עפ"י נורמות לחיים מתוך אמת אישית איננו עניין של מה בכך. אני גם יודעת שההשקעה מחזירה את עצמה לא רק בבריאות טובה יותר אלא גם בחיים של סיפוק, שלמות והגשמה. טפלו בגופכן ומקביל עשו כל מה שביכולתיכן כדי להביא את עצמכן לידי ביטוי, לחיות מתוך יושרה ואמת וליצור חיים שאתן אוהבות לחיות. זהו מתכון הבריאות הטוב ביותר שאני מכירה.
** הכותבת היא ג'ון ג'יקובס, מומחית לטיפול רגשי – גופני ומורה מן החוץ בפקולטה למדעי הבריאות, ביה"ס למקצועות הבריאות הקהילתיים אוניברסיטת בן גוריון.