מאת: תמר ברנשטיין, כותבת הספר "עוגה לתצוגה" בהוצאת "אוריון"
יום אחד הוזמנו ליום ההולדת של הנכדה שלנו, טליה. הכל היה נחמד ומהנה, עד שהגיע השלב בו היה צריך לחתוך את עוגת יום ההולדת. הנכדה נכנסה לפאניקה ולא הסכימה בשום פנים ואופן שנחתוך את העוגה. לאחר מכן, כשחשבתי על אירוע זה, אמרתי לעצמי שזה יכול להיות סיפור נחמד לילדים. באותו הזמן הייתי עסוקה בהוראה ולא היה לי זמן להקדיש לפרויקט זה, ולאחר שפרשתי הגיע הזמן להגשים את חלומי.
בימים אלו אני אכן מגשימה את חלומי הישן ומוציאה לאור את ספר הילדים "עוגה לתצוגה", המבוסס על אותו מקרה שהתרחש במשפחתי. אני בת 62, אם לשבעה ילדים וסבתא לתשעה נכדים ונכדות, ומה שגרם לי לכתוב ספר ילדים דווקא – זו בעיקר אהבתי הגדולה לילדים. אולי יום אחד, כשארגיש שהעברית שלי מספיק טובה בשביל זה, אכתוב גם למבוגרים.
את ספרי אני מקדישה לאחותי הצעירה דינה רבינוביץ, שהייתה עיתונאית בלונדון וכתבה ביקורת ספרי ילדים ב'גארדיאן'. היה לה חוש הומור מדהים והיא כתבה בסגנון פיקנטי. לפני 11 שנה היא נפטרה, לאחר מאבק בסרטן השד שנמשך ארבע שנים. נראה לי שדינה הייתה אוהבת את הספר שכתבתי, כי היא הייתה מאוד מחוברת לספרי ילדים ולילדים. כנראה שהאהבה לילדים עוברת במשפחה.
באיורים רבים בספרי החדש מופיעות נשים דתיות עם מטפחת ראש ומופיעים גברים עם כיפה על הראש. אני מודה כי בתחילה חששתי מכך שאיורים אלה עלולים להבריח קוראים חילוניים, אך מכיוון שאלו הם חלק מאורחות החיים שלי החלטתי להיות נאמנה למי שאני – גם אם המשמעות לכך היא שאמכור פחות עותקים מספרי החדש. בסופו של דבר, כסף זה לא הכל בחיים.
עבורי הציונות לא חלפה מהעולם, אלא רק לקחה לה פנים חדשות. בשנת 1983 עזבתי חיים נוחים ובטוחים באמריקה, יחד עם בעלי צבי, ועם שני התינוקות שלנו ועלינו לישראל. בדרך לישראל שמעתי מחבריי ומחברותיי ביטויים כמו: "השתגעת? ממה תחיי בישראל?". זה לא עצר אותי כי חיפשתי חיים עם משמעות. ציוני זה אחד שעולה לישראל מכיוון שזה הבית שלנו ומתרגש כמוני, בכל פעם שהוא מגיע לתחנת הדלק, כשהוא שומע את המתדלק מדבר אליו בעברית.
אני ובעלי צבי גידלנו לתפארת, ברוך השם, שבעה ילדים: יצחק, נשוי למאיה, אביבה, נשואה לחנן, בת-ציון, נשואה לאריה, יעקב, נשוי להדר, התאומים בנימין ואריה, נשוי לאמנדה, ושרה מאירה. בניי שירתו בצבא, ובנותיי בשירות הלאומי, בעוד אני הייתי עסוקה בהוראת האנגלית בבתי ספר ובחינוך מוזיקלי. השירות הצבאי והלאומי תרם להתפתחותם של הילדים. הם יצאו אל החיים האזרחיים בארץ כשתחושות האחריות והאמפתיה לזולת ישבו אצלם חזק בלב. כפי שהילדים התבגרו, גם אני התקדמתי בגיל. לפני כשנה פרשתי ממערכת החינוך, ובימים אלו אני מתמקדת בהוראת פסנתר ובספרי החדש.
עם כל אהבתי הגדולה למקצוע ההוראה, במשך השנים בהן עבדתי כמורה התמודדתי עם לא מעט קשיים כמו למשל האלימות בבתי הספר בארץ. אחת הסיבות לכך היא הסמכות ההורית שנפגעה במשך השנים, כשמנגד יש הורים שתוקפים מורים באופן מילולי ואף באופן פיזי. למזלי, לא נתקלתי ביותר מדי הורים תוקפניים.
במקביל להוראת האנגלית, לימדתי שיעורי נגינה על פסנתר. תמיד אהבתי מוזיקה מכל הסוגים, והנגינה והוראת הנגינה מביאות לי עונג וסיפוק רב. אני אוהבת מוזיקת פופ, אבל תלוי איך עושים את זה וגם מה הווליום של המוזיקה. לפעמים אני מרגישה שבשירים רבים מגביהים בכוונה את הווליום, וזה הורס את כל היופי שביצירה. כך למשל, נטע ברזילי, שזכתה באירוויזיון עם השיר 'טוי', היא זמרת מצוינת ובחורה מאוד סימפטית, אבל לא אהבתי את השיר שלה שהיה יותר מדי בשבילי. גם אם קיים לחן ב"טוי", הרעש מסביב לקצב שלו מונע ממני לשמוע אותו. אולי זה בגלל פער הדורות.
כאישה אורתודוכסית שגדלה בארצות הברית, צר לי על כך שבישראל הפכה הדת לכלי ניגוח פוליטי שגורם לשנאה. ביהדות יש כל כך הרבה יופי שלא רואים, כאשר מתעסקים רק בשלילי. האיסור כביכול על נשים ללמוד תורה ברמה גבוהה הוא יותר קלישאה ממציאות. אבא שלי, שכתב את סדרת הספרים 'יד פשוטה' על "משנה תורה" של הרמב"ם, עודד אותי ללמוד ולא הייתה לו שום בעיה בתחום. עד היום אני לומדת תורה במדרשת מת"ן ונהנית מכל רגע.
אני מציעה שנתחיל ללמוד מהילדים שבניגוד לנו אינם תקועים בדפוסי התנהגות מהעבר. כך למשל, טלי, גיבורת ספרי שינתה כיוון, ופתאום במסיבת הולדתה החליטה לחלוק את העוגה המושלמת שלה יחד עם האורחים. כתוצאה מכך היה נעים לכולם. בזכות הילדים יש תקווה שעולמנו ייהפך למקום נעים וטוב יותר עבור כולם.
** הכותבת, תמר ברנשטיין, היא כותבת הספר "עוגה לתצוגה" בהוצאת "אוריון"
