יש לי וידוי: פעם הייתי סופר-וומן, ועכשיו אני לא.
במשך די הרבה שנים בניתי לעצמי קריירה. עשיתי תואר ראשון בכלכלה, שני במנהל עסקים, הגעתי לעמדה מאוד בכירה ב״גלובס״. לכאורה, הצלחתי. פרשנתי ברדיו ובטלוויזיה, ניהלתי עשרות אנשים, ערכתי אינספור מגזינים, השפעתי על כל מה שקרה בעיתון, אבל בוקר אחד התעוררתי והתחלתי לארגן לעצמי את את רשימת המטלות לאותו יום ופתאום קלטתי מה אני באמת עושה בחיים: 90% מהאנרגיה שלי היתה מושקעת במאבקי כוח.
הבנתי שגם אם אני מנצחת במאבקים האלה, אין לזה תכלית, וכנראה זאת הסיבה לכך שמשהו כל הזמן הרגיש ריק, חסר, מריר. לא חייתי את החלום האמיתי שלי.
רציתי לעזוב, ואז קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה – להיות סמנכ״לית ברשת (ערוץ 2). אכן לא סירבתי. אבל מהרגע שנכנסתי לבניין הבנתי שמאבקי הכוח בתעשיית הטלוויזיה יגרמו לי רק להתגעגע לעיתונות. לקח לי כמה חודשים להבין שלמרות שזה נשמע נפלא, זה לא באמת בשבילי. זהו, הגיע הזמן לבחור מה לעשות עם שארית חיי. התפטרתי והלכתי הביתה לכתוב את הספר שלי.
חשבתי שיקח לי שנה, בסוף זה לקח ארבע שנים. זה לא הספר הראשון שאני כותבת, אבל במובנים רבים זה כן. בעבר פרסמתי שלושה ספרים שנכתבו לצד הקריירה העיתונאית, וזאת היתה הפעם הראשונה שהיה לי אומץ להתמסר לחלוטין לכתיבה של ספר, ולהפוך את זה לעבודה העיקרית שלי.
מבחוץ זה נשמע נורא פריבילגי, אבל בפועל זה לא כל כך קל. זאת לא הכתיבה או המשמעת העצמית או הפחד מחשיפה שהעיקו עלי. זה היה הצורך לעזוב את כל מה שבניתי במשך שנים, כדי לנסות לחיות את החלום האמיתי שלי. חששתי לעזוב את עמדת הכוח שהגעתי אליה, לשחרר את האחיזה ממקורות הכוח שצברתי וללכת לחפש איזה מקור כוח פנימי שאלוהים יודע אם הוא בכלל קיים.
כשבסוף אזרתי אומץ, הבנתי למה נמנעתי לעשות את זה כל חיי. זה לא נגמר בהחלטה אחת של זבנג וגמרנו השקעתי את הנשמה בספר במשך ארבע שנים, נורא נהניתי, אבל כמעט בכל יום התייסרתי שאולי עשיתי טעות.
הגיבורה של הספר שכתבתי היא הרבה יותר סופר-וומן ממה שאני הייתי – היא מנהלת בכירה בתחום הטלוויזיה, אם חד-הורית, חיה בלי בן זוג ומעולם לא נישאה. היא מתקתקת את כל העולם, חיה את המירוץ. אבל היא דומה לי בכך שלשתינו היתה תפיסה מעוותת של המילה ״כוח״. שתינו ייחסנו אותה לכוחנות, למאבקי כוח, לעמדת כוח, לסממני כוח חיצוניים. שתינו נראינו כמו נשים חזקות, אבל מבפנים היינו מלאות בפחדים.
היינו עסוקות בצבירת הוכחות לכך שיש לנו כוח בעולם הזה, בלי לעצור ולתת את הדעת על כך שבני אדם מחפשים הוכחות רק לדברים שהם לא באמת מאמינים בהם.
כשגורו התסריטים רוברט מקי ביקר בארץ, השתתפתי בסדנה שלו. ״על מה הסיפור שכתבתם״? הוא שאל ממש בתחילת הסדנה, והתבונן בקהל הכותבים ששתקו מסביב. ״אם אתם מתחילים להפליג בהסברים ולא מסוגלים לענות על השאלה הזאת במילה אחת, אז הסיפור שלכם הוא על כלום״.
הרמתי גבה. בהתחלה לא הסכמתי עם האמירה המוגזמת, אבל אז הוא התחיל לתת דוגמאות. לאט-לאט השתכנעתי שכשהרעיון מאחורי הסיפור הוא מאוד מגובש, אפשר לסכם אותו במילה אחת. אבל כשהתחלתי לכתוב את ״כפיות״ לא ידעתי לסכם את הסיפור במילה אחת. מתישהו במהלך העבודה התגבשה בי ההבנה שהסיפור שלי הוא על כוח, וברגע שידעתי, המשכתי לפתח את הסיפור סביב הרעיון הזה.
לא תמיד אנחנו מודעים לכך, אבל אדם מחפש את הכוח שלו מהרגע שהוא נולד. בהתחלה מקור הכוח הוא חיצוני לגמרי – תינוק לא יכול לשרוד ללא הורה שיגן עליו. התינוק גדל בחיפוש מתמיד אחר הכוח שלו, עד שהוא מבשיל לאדם מבוגר. לפי נקודות החוזק שהוא מגלה בעצמו, הוא מפתח את יכולותיו ומבין אותן דרך האינטראקציות שלו עם העולם.
כמובן שבפועל זה קצת יותר מסובך. כי מה אם נדמה לי שאני יודעת בבירור מהן היכולות שלי, אבל הידע הזה מבוסס על הנחות שגויות? אולי כשלתי בהנחות היסוד שלי כי התבססתי על האמונות שהורי החדירו בי, או על הגדרות מקובלות של המילה ״כוח״ שהן פשוט לא נכונות?
זה מה שקורה לשירה לייטנר, הגיבורה של ״כפיות״.
מבחוץ היא נראית חזקה ודעתנית ועצמאית, בעוד שמבפנים היא כל הזמן מרגישה שהיא נכשלת במשחק החיים. היא מייחסת את זה לחוסר היכולת שלה לנהל זוגיות נורמלית, אבל כשהיא פוגשת את מיכאל הכול משתנה במהירות. הוא מאוד מוצא חן בעיניה אבל היא חושדת בו, כי הוא יודע עליה כל מני דברים ולא ברור לה מהם המקורות שלו. בשלב כלשהו הוא מספר לה משהו שהיא לא ידעה על עצמה, ומסתבר לה שזה נכון.
זה הרגע שבו היא עוצרת ומבינה שמרוב שהיא היתה עסוקה בפיתוח הקריירה, יש לא מעט דברים שהיא לא יודעת על עצמה. היא מסכימה לעבור תהליך התנסותי שרק מיכאל יודע עליו, וכדי לתעד אותו הם פותחים תיבת מייל שאף אחד לא יודע מקיומה. בכל ערב שניהם נכנסים לתיבה במקביל, ומתעדים במיילים לתוך התיבה את כל מה שקרה באותו יום.
הספר הוא למעשה התיבה המשותפת שהופכת למעין יומן זוגי ומתעדת את התהליך שעברה שירה – מהמייל הראשון ועד המייל האחרון. אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אז רק אומר שבמהלך הספר שירה בעצם נדרשת לראשונה להאמין בעצמה, ולא בסממני הכוח החיצוניים שהיא צברה במשך חייה. וזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע.
בעצם, הספר הוא על הכוחות הפנימיים שמניעים אותנו, את כולנו, חלקם מודעים וחלקם לא. הוא שואל עד כמה אנחנו באמת מכירים את עצמנו, וכמה רחוק נלך כדי לממש את היכולות שלנו, בניגוד למימוש ההגדרות המקובלות ל״יכולת״, ל״כוח״ ול״הצלחה״.
יש משהו בסגנון החיים המודרני, במהירות, במולטיטאסקינג, בפידבקים ובפומביות של הכול דרך הפייסבוק והלייקים, שמנתק אותנו מהרגש ומהאינטואיציה. אנשים רצים במסלול הזה ומפתחים זהות מזויפת, שנראית נפלא מבחוץ. הם שואבים את הדלק שלהם ממקורות כוח חיצוניים ולא מתוך היכולות הפנימיות, ולכן למרות שלכאורה הם מצליחים, הם לא באמת חיים את הייעוד שלהם.
הבעיה היא שלסדוק את הזהות המזויפת זה מפחיד. ככל שעוברות השנים, אנחנו בונים עליה יותר ויותר. אנחנו נשענים עליה, למרות שהיא מזויפת. שירה מצליחה לסדוק את הזהות המזויפת שלה בתהליך שהיא עוברת, אבל יש לזה מחיר לא פשוט.
הסיפור של שירה הוא הרבה יותר דרמטי מהסיפור שלי, אבל גם לי לקח הרבה שנים לאזור אומץ לעשות את מה שאני רוצה לעשות באמת, ובכלל לא הייתי מודעת לכך שהדחף הכי חזק שהניע אותי היה הפחד. הפחד להיכשל, הפחד להיפגע. לכן לא הלכתי עד הסוף עם מה שאהבתי. הסתבר לי שיש לנו דרך נפלאה לספר לעצמנו סיפורים כשלא נעים לנו להסתכל על עצמנו ולהגיד – אני מפחד. אבל כשלא מודים בפחד, גם אין שום יכולת להתגבר עליו, כי לכאורה הוא לא קיים.
בשביל עוד מידע על הספר לחצו כאן
** הכותבת היא לילך סיגן, עיתונאית וסופרת וספרה החדש "כפיות" כבר נכנס לרשימת רבי המכר
