מאת אביגיל קנטורוביץ
קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: "הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. הסיפורים נמהלו זה בזה, עיסה סמיכה שאי אפשר היה לבלוע ואי אפשר היה להקיא. הדבר היחיד שיכולתי לעשות בה היה לשכוח אותה, או לפחות לנסות".
גדלתי בבית שהשואה החזיקה את יסודותיו ועיגנה אותו לקרקע. בגיל ארבע שיחקתי קלאס על המרצפות השחורות-לבנות בהיכל ווהלין. בגיל חמש ציירתי על גבם של דפי עד במשרדי יד ושם. בגיל שמונה ביקרתי במחנות בגרמניה. בגיל שתיים עשרה נסעתי לאושוויץ.
זה לא היה בית של ניצולי שואה, לפחות לא במובן הקלאסי. איש לא שמר מזון בצד, איש לא צעק ובכה בלילות, לאיש לא היה מספר על היד. ובכל זאת הקירות היו מכוסים – מהרצפה ועד התקרה – בשואה. מדפים על מדפים, גודש בלתי אפשרי של גטאות, מחנות, חוקים וטלאים צהובים. זו הייתה טראומה שניונית, שואה צד ג'. עישון פאסיבי מן הארובות. זה היה העיסוק של אבא שלי, השואה.
"זה צילק אותך?" היא שאלה.
"אבא שלי או השואה?"
"השואה."
"אנחנו מדינה שלמה שמצולקת מזה. מי שהיה שם, מי שנולד למי שהיה שם, מי שנולד למי שנולד למי שהיה שם, וגם אני, הצד השלישי. אולי הצלקת שלי קצת יותר עמוקה, זה הכול."
כשהייתי בת שלוש הגננת הזמינה את אימא שלי לשיחה וסיפרה לה שדיברנו בגן על חגים. כל ילד אמר מה החג האהוב עליו: ראש השנה בגלל הדבש. חנוכה בגלל הנרות. פורים בגלל התחפושות. פסח בגלל האפיקומן. אני אמרתי שיום השואה.
כל זה היה בשנות השמונים, שהיו תקופה משונה עבור האנושות: טייץ בצבעי ניאון, תסרוקות איומות, חותלות ומוזיקה מתכתית – והורים נעלמים. את הרוב הדחקתי בהצלחה יתרה, אם כי עד היום צבעי ניאון עושים לי פריחה, את הסעיף האחרון לא. זו הייתה תקופה רוויה בגירושים, אבל זה היה הרבה לפני שמישהו דיבר על חזקת הגיל הרך או על הורות משותפת וסביבי הרבה הורים גרושים התפיידו להם, כולל אבא שלי.
לכולם היו כנראה סיבות, מאבקים ושדים להתמודד עמם. הזמנים היו זמנים אחרים ומבלבלים, ובכל זאת הפצע הפעור הזה שמותיר הורה שנעלם יום אחד מחייך למרות שהוא ממשיך לחיות הרחק ממך הוא פצע שרבים מבני דורי מתמודדים איתו. רוב האנשים שואלים את עצמם בשלב כזה או אחר בחייהם אם הוריהם באמת אוהבים אותם, אבל עבור אלה שאחד מהוריהם עזב השאלה מוחשית וכואבת הרבה יותר.
הפצע הזה – שאינו גלד וכנראה לעולם לא יהיה – הושיב אותי ערב אחד, ואחר כך ערב אחר ערב אחר ערב, כדי לספר את הסיפור של כליל, שאביה הארכיאולוג נוסע לפולין ולא חוזר. שנים לאחר מכן, כשכליל כבר אישה בוגרת, בהריון ומאושפזת במחלקה להריון בסיכון גבוה, היא נתקלת במודעה שמבשרת שאביה מגיע לארץ באופן חד פעמי להרצות בכנס אקדמי. תאריך ההרצאה הוא גם תאריך הלידה המיועד.
ממיטת בית החולים שלה, שאמנם יש לה גלגלים אבל היא בפירוש לא נוסעת לשום מקום, כליל מנסה להתיר את פקעת המשפחתיות הסבוכה, הכרוכה כל כולה בשואה, ויוצאת למסע פנימי מלא בהומור, באירוניה ובכאב מפעפע, בניסיון לענות על השאלה שטורדת את מנוחתה – מה לא בסדר איתה? מה כל כך לא בסדר איתה, שאפילו אבא שלה לא אהב אותה?
החיים הם לא סרט של דיסני: אין שום דבר שמישהו יכול להגיד שמוחק עשרים ושלושים שנות ניכור, שמתקן את מה שזה לא יהיה שהיה שבור במערכת יחסים כזו, שמצליח לטשטש את השאלה הזו, את מה שלא בסדר איתך. ובכל זאת כתבתי, ואני מקווה שגם הצלחתי לענות.
** הכותבת, אביגיל קנטורוביץ, היא בתו של אחד מחוקרי השואה החשובים בעולם כיום, גדלה בבית שהשואה החזיקה את יסודותיו ועיגנה אותו לקרקע. בגיל ארבע שיחקה קלאס על המרצפות השחורות-לבנות בהיכל ווהלין. בגיל חמש ציירה על גבם של דפי עד במשרדי יד ושם. בגיל שמונה ביקרה במחנות בגרמניה. בגיל שתיים עשרה נסעה לאושוויץ. זה לא היה בית של ניצולי שואה, לפחות לא במובן הקלאסי. זו הייתה טראומה שניונית, שואה צד ג'. עישון פאסיבי מן הארובות. אביה בחר להקדיש את חייו לשואה – לתעשיית השואה – הוא חי בעבר וקידש את הזכרון, אבל התקשה לנהל מערכות יחסים בהווה: קשה לתקשר מעבר לשישים ושבעים שנים, קשה להתחרות בשישה מליון. כשהייתה בת שתיים עשרה, נותק הקשר ביניהם ולא חודש מאז.
בספרה, "ארץ, עיר, ילדה", היא מנסה להתיר את פקעת המשפחתיות הסבוכה, הכרוכה כל כולה בשואה, שמלווה את חיי הגיבורה שלה, כליל.
