מה אנחנו לא יודעים על בתי חולים לחולי נפש

מאת: יעל ישראל

בכל פעם שאני צופה בכתבה או בסרט דוקומנטרי על בתי חולים לחולי נפש, ועל המחלקות הסגורות בפרט, ליבי נשבר לרסיסים. זה מחזיר אותי בבום לאחותי הגדולה ולבן-דודי, שניהם סכיזופרנים, ולקורות אותם לאורך השנים.

כך קרה לי גם השבוע כשצפיתי בדוקו של רוני קובן בערוץ כאן 11. ישר חזרתי 42 שנים אחורנית, לביקור שביקרתי את אחותי בבית החולים "אברבנל" בבת ים. היא אושפזה לשלושה שבועות להסתכלות, ואמי ואני באנו לבקרה. גם אילו הייתי מבוגרת, הביקור היה ודאי טראומטי עבורי. אבל אני הייתי רק נערה מתבגרת, והמראות מאותן שעתיים בבית החולים לחולי נפש, לא עזבו אותי מעולם.

זה לא כמו לראות סרט בנוסח "קן הקוקייה". להיות בתוך בית חולים לחולי נפש, זה מבעית לעין שיעור. החוסים נגשים אלייך, מטרידים, מנסים לקשור שיחה, לשנורר סיגריה, חלקם ממלמלים ולא ניתן להבין מה הם אומרים, חלקם יושבים כמו זומבים, והחוויה בכללה נורא מפחידה למבקר מן החוץ. נכון שבתי החולים לחולי נפש כיום, הם לא אותם מוסדות מאוד נוקשים מלפני 40-50 שנה, ועדיין, המציאות שם קשה והזויה.

את בן דודי תקפה המחלה במלוא עוזה בשנות העשרה שלו, לקראת סוף שנות ה-60. הוא חש שהוא עולה באש, צווח וצרח את כל נשמתו, איבד כל קשר למציאות, ולא היה מנוס אלא לאשפזו. באותם שנים בתי החולים האלה היו גיהינום מוחלט. בן דודי איבד שם כל צלם אנוש. הוא הולעט בתרופות, שבשנים ההן היו בעלות תופעות לוואי מחרידות שהפכו אותו לזומבי. הוא הרביץ לאחים, וכתוצאה מכך הם הרביצו לו בתמורה מכות רצח. הוא היה קשור רוב הזמן למיטה. הוא השמין נורא בגלל התרופות, ודיבורו נעשה לא קוהרנטי. הוא קמל שם לתמיד.

אבי שראה את כל זה ונחרד, סירב לאשפז את אחותי. ולמרות שאז התחננו לו שיאשפז אותה כי נורא סבלנו ממנה, הוא התמיד בסירובו, והיום אני מצדיקה אותו לגמרי. מי יודע מה היה קורה לה כאישה; אולי גם הייתה עוברת התעללות מינית ואונס. כמה אני שמחה היום שאבי הטיל וטו על כל הצעה לאשפז את אחותי הגדולה. נכון שבשל כך חייה וחיי הוריי היו קשים מאוד במשך השנים, אבל כל דבר טוב יותר מבתי חולים לחולי נפש וממחלקות סגורות.

שוב, אין ספק שמערכת בריאות הנפש של ימינו היא לא זו שהייתה בעבר. נעשו רפורמות, יש השגחה רבה יותר למניעת התעללות של הצוות המטפל, ועדיין מדובר במקום מבעית, משפיל, ובעיקר, לא לגמרי יעיל. רוב נכי הנפש נכנסים ויוצאים מבתי החולים, בשל העובדה שברגע שמשחררים אותם, הם מפסיקים ליטול את התרופות, הסימפטומים שוב חוזרים, והשיבה בטיל למחלקה קרובה מתמיד.

ראינו את זה גם בדוקו של רוני קובן. תהליך היו-יו הזה מאפיין את כל נכי הנפש שהתראיינו בסרט. אני עצמי מכירה לא מעט נכי נפש שברגע שהם ללא השגחה, הם מיד מפסיקים ליטול את הכדורים, והכול חוזר על עצמו. אני סבורה שבתי חולים לחולי נפש זה דבר שאבד עליו הקלח. הם לא הוכיחו את עצמם כמרסנים את נכי הנפש לאורך זמן. הם מעין עזרה ראשונה ותו לא. המפתח טמון בהשגחה תמידית בהוסטלים טובים ומרווחים בתוך הקהילה, המציעים תנאים חומלים ואנושיים יותר לנכי הנפש.

רבים מנכי הנפש הקשים לא באמת יכולים לחזור לחיות בקהילה כרגיל, שכן כאמור, הם מפסיקים את הטיפול התרופתי. בהוסטלים ניתן לפקח תמיד על נטילת התרופות, כדי למנוע את תהליך היו-יו הזה (אשפוז-שחרור-שוב אשפוז, וחוזר חלילה), שהוא רע לחולה ורע לסביבתו. בקנדה למשל, זו הפרקטיקה הרפואית כיום בנכי נפש. מובן שזה מצריך תקציבי ענק, המון כוח אדם, ולכן הסיכוי שזה יקרה אי פעם בארץ הוא נמוך מאוד. הרבה יותר קל לרכז את נכי הנפש בבתי חולים גדולים, מעין בתי חרושת ליצירת שקט תעשייתי – שגם אם נעשים בהם כיום רפורמות חיוביות, הם עדיין לא מקום ראוי למחייה לבני אדם.