'כמה עמוק וכמה רחוק אתה מוכן ללכת כשאתה מחפש'
12 שנה של עיסוק בפיתוח ובבניה בבוץ, חומר הבנין הקדום ביותר שידוע לנו וחזר לקדמת הבניה בשנים האחרונות עם המגמה הירוקה שהולכת וצוברת פופלריות בכל רחבי הגלובוס. סיפורו של אלון בן צבי והמיזם שלו להקמת מפעל ליצור לבני בוץ במצפה רמון.
״הרגשתי שזה הזמן שלי לנוע למקום אחר; שאני צריך להמשיך הלאה! כשהגעתי לפה, זה היה לאחר תקופה שרציתי רציתי לעזוב ולא ידעתי לאן. יצאתי במסע לחיפוש 'המקום שלי‘. חיפשתי מקום עם נוף ומרחבים גדולים, הרצון לעזוב כבר קינן בתוכי. לא ידעתי איפה להיות אבל ידעתי מה לעשות. חיפשתי מקום שיאפשר את זה!״
ככה מתחיל סיפורו של אלון. מסביב למדורה הקרשים נערמו, הלילה זרוע כוכבים. הכתיבה נעשית סביב האש. לא ניתן להבחין בדבר מאבני הבניין של הסיפור הזה – לבני הבוץ, אבל אפשר לדמיין. הגעתי לצלם באחד הבקרים של השבוע. 'גיבורי הסיפור' היו פזורים במרחב שניתפר עבורם – האדמה, המים, השמש, הלבנים והניחוחות העמוקים שנשבו בהם ומתוכם. כך נראים חומרי הגלם במיזם של אלון בן צבי, שבחר בסופו של חיפוש להקים את מפעל לבני הבוץ שלו כאן במצפה רמון. ״ההורים שלי גדלו בטבעון. גרו באותו רחוב ולמדו באותה הכתה. שם גדלתי, כשהייתי ילד עברנו לגור במושב בית שערים לתקופה של 5 שנים. אני זוכר תמונות ילדות של שדות מוריקים, פרדסים, שדות, מטעי פקאנים, קומזיצים, מסעות אופניים ורכיבה מרובה על סוסים. בתוכי ידעתי כל הזמן שבוץ, זה הסיפור שלי.״
בניה באדמה
אלון יוצא ללמוד את מקצוע שימור העתיקות – עבודה אשר נסובה סביב שימור ושחזור אתרים ארכיאולוגים. מקצוע המקפיד על כללי אתיקה ברורים המתייחסים לערך הכלל אנושי שיש למורשת הבניה. המקצוע הזה, אשר מוכתב באמנות בינלאומיות, צבר תאוצה אחרי מלחמת העולם השניה, לאחר שאתרים מרובים בעלי ערך נהרסו והיה צורך בשיקומם ושימורם המחודש. הטיפול באתר מתחיל רק לאחר שנעשה לגביו מחקר שלם, חיפוש המחצבה ממנה הובאו אבני הבניין ורק אחר כך מתחילה מלאכת השחזור. ״השחזור הוא עיסוק שמעבר למקום ולזמן הוא קיים אלפי שנים והאחריות שלך שהוא ימשיך להתקיים עוד הרבה אחרי כן".
להביא את המסורות העתיקות של בניה באדמה אל העולם המודרני
. ״כל אחד פנה אז לתחום ההתמחות שלו בשימור ושחזור. אותי שלחו להתמחות ב'אדובה‘ ADOBE, שזו שיטת בנייה באדמה באמצעות לבני בוץ. שהיתי חודש בצרפת ב'מרכז הבינלאומי בגרנובל‘. היה זה קורס שנועד לאדריכלים, מהנדסים ומשמרים מכל העולם. המורים הטובים ביותר ומומחים ממצרים וארה״ב, היינו 30 חברה. לימודים סיורים ומעבדות, זו היתה תקופה שרבין היה ראש הממשלה. באותה תקופה לציין את היותך ״ישראלי״ עוד נחשב לגאווה. הקורס נסוב סביב שאלת שחזור מבני בוץ עתיקים. היה כאן צורך לשמר את שער הלבנים בתל-דן שבצפון; יש שם שער עתיק שנבנה עם שלוש קשתות באמצעות לבנים מבוץ. הוא נחשב לקשת העתיקה בעולם. עד אז חשבו שהרומאים המציאו את הקשת. ושם מצאו עדויות בנות 4000 שנה לקשת העתיקה בעולם.
'אדובה' – ADOBE
היא שיטת בניה באדמה בעזרת לבני בוץ. זו שיטה הלקוחה ממסורות הבניה העתיקות; השימוש באדמה כחומר גלם לבנייה החל בארם נהריים לפני אלפי שנים. הלבנים מיוצרות מבוץ העשוי מתערובת של חול, חרסית ומים המושם בתוך תבניות. לאחר התקשות ראשונית של הלבנים, הן מוצאות מהתבנית לייבוש באוויר, במשך כשלושים יום, שלאחריהם ניתן להשתמש בהן לבניית קירות. האנרגיה העיקרית המושקעת בבניה היא אנרגית השמש )לייבוש הלבנים( וכמובן העבודה המושקעת בייצור הלבנים ובבניה של הקירות. אלון: "המצאת הלבנה מבחינה היסטורית מופיע בסיפורו של מגדל בבל.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר (יא,פג)
בנו עיר ומגדל מלבנים. זה היה בעצם סיפור על רעיון של פיתוח עירוני, בעידן שטרם נוסדה עיר במובן האדריכלי, קהילתי. המצאת הלבנה היא כמו המצאת הגלגל מבחינת ההתפתחות האנושית. הערים העתיקות נבנו ליד המים, הנילוס הפרת והחידקל. חרסית בוץ אדמה ומים. פה לא היו מים אז בנו לבנים, כך התפתחו הערים הראשונות".
וגם מגדל פעמון מבוץ
"באותם שנים לא היתה מודעות לבניה ירוקה, שמשית (המתייחסת לשמש), בנייה מחומרים טבעיים. חזרתי לארץ עם מושגים של בניה באדמה, שהיו זרים ולא מוכרים. היו שגיחכו היו שהקשיבו בפליאה. אבל המידע היה דל. כמובן שהיום זה כבר אחרת וקיימת מודעות ודרישה לבניה מהסוג הזה. באותה תקופה מגיעים אלי לטבעון זוג משחרות שביקשו ממני לבנות בעבורם בית מבוץ. הם היו הראשונים ומשם זה הסתעף והתפתח". אלון, שכבר הוסמך רשמית לשמר עתיקות עובר לנהל פרוייקטים בטבריה, חמת גדר קיסריה והגדול מבינהם בבית שאן. הוא עוזב את הרשות ומלקט הזדמנויות מעניינות נוספות לבנייה בבוץ. אלון: ״אחד הדברים המעניינים שעשיתי באותה תקופה היה פרוייקט בניה באדמה עם ילדי כיתות ג' בבית הספר האנתרופוסופי בטבעון. כל שנה היינו מקדישים חודש לבנייה משותפת כחלק מהרעיון של הדינמיקה הקבוצתית; הילד מגיע לשלב הזה בחייו שהוא יכול לעשות משהו במשותף עם האחר. הם בנו למשל מגדל פעמון שיצלצל בהפסקות ויחליף את הפעמון הרגיל. במהלך הפרוייקט האחרון כבר הייתי במצפה רמון. הבאתי איתי לבני בוץ מכאן אל הפרוייקט בצפון".
הקמת המרכז לבניה באדמה
"היתה סדנת בניה באדמה בצפון. שם פגשתי את זיו ספקטור, שהגיע ממצפה במיוחד בכדי להשתתף בה. הוא סיפר שיש לו מקום ושישנה התעניינות הולכת וגודלת לבניה בבוץ, והזמין אותי לבוא לבדוק את האפשרות לחיות שם ולעסוק במיזמים מהסוג הזה. הגעתי ביום ההולדת שלי.11.1. באתי עם חבר מטבעון, חטפנו שוק מהקור. עברתי לכאן לשלושה חודשים וחזרתי הביתה. מפה לשם התקשרתי לזיו אמרתי לו שאני חוזר. עם תרמיל וערסל הלכתי לגור בהאנגר ריק שהיה ליד המכולת של רחמים. אחר כך קצת אצל דרור ב'חץ ושקט'. תוך כדי אני מבין שמצאתי את המקום שחיפשתי".
המיזם צמח מתוך הכרות עם המקום החדש,עם הסביבה החומרית והאנושית שהיה כבר חלק ממנה. "הרעיון שהתגבש היה ליזום ולעשות מפעל לבני בוץ. זה לאחר שזיהיתי שיש ביקוש גם לידע וגם למוצרים בתחום הבניה הטבעית, הירוקה. בכדי להביא את המיזם החדש לידי ביצוע חיפשתי שטח עם אדמה (המחצבות) ומקום גדול שבו ניתן ליצור/ לייצר את הלבנים. ידעתי, שאם כבר לעשות מפעל לבנים, אז כאן". במבט לאחור ובדפדוף אחורה וקדימה מתבהר לי שהסיפור אינו סובב סביב ציר הבוץ בלבד. זה סיפור קטן על חלוציות. על האופן המרתק בו מתלכדים ידע עמוק, רוח היצירה וניצוץ לכדי הפיכתם למיזם. להדרים למצפה רמון ולתקוע את יתד הרעיונות דווקא כאן, זה לא מובן מאליו. ולא פשוט אבל זה קרה;
״שכרתי בהתחלה האנגר. הזמנתי משאית, שהגיעה ושפכה כמות עצומה של אדמה מולו, וכך התחלתי לייצר לבנים. בין לבין בניתי את מבני הבוץ לאירוח ב'האנגר אדמה'. שהלהיבו וסיקרנו רבים מהמבקרים. האחזקה של ההאנגר בו התקיים המפעל ללבני בוץ היתה לא קלה, גם תנאי החוזה. וככה מצאתי עצמי מחפש מקום חדש. יום אחד פשוט מצאתי את זה, מקום שכוח-אל. הבנתי שמדובר באזור תעשיה – החלטתי שזה המקום. עברנו אחי ואני באמצע הקיץ. כיפה גאודזית עם קצת סכך היה לנו מחסה מהחום הקשה של יולי. להתמקם במקום הזה היה מהלך קשה וסזיפי, אבל לא ויתרתי. ידעתי שזה זה. עברתי פה שתיים-עשרה שנה לא פשוטות ולמרות זאת שתלתי צמחים ונהיתה התחלה של קיר ועוד שני עמודים וסכך, דוד שמש. התאורה התחלפה מפנסים ונרות, לעששית סולארית. בנתיים בונה את הלבנים, עורך מחקר ניסויי ובונה מלבני בוץ כפי שחלמתי ורציתי. אנשים מדרימים עד לכאן, למצפה רמון בכדי ללמוד להתנסות. וכן אני מוזמן להעביר סדנאות במקומות נוספים ולחלוק את הידע שנצבר".
לחפש ולמצוא "אחת השאלות שעולות במהלך העבודה הרוחנית של הטאי צ‘י, דרך רוחנית שאני חי לפיה, היא:
'כמה עמוק וכמה רחוק אתה מוכן ללכת כשאתה מחפש'. לחפש ולמצוא הם שני אלמנטים מרכזיים בתפיסה הזו. בספר בראשית מתואר כיצד יצר אלוהים את האדם מן האדמה. הוא נוצר בפרק שני, כשירד המטר. רק עם נוכחות המים יכול היה להיווצר האדם, הצורה, המפגש בין המים לאדמה. אני יוצר כאן". להקים מקום כזה, כאן בחלקה הזו, תעשייה של לבני בוץ ולשרוד את כל זה – אין ספק שמדובר בסוג של יצירה! היום קוראים לזה מיזם.
מתוך פרוייקט 'המצפאים' 2015. עיתון 'המצפה' . עורך -עירא דיין
