זה זמן רב אני מסתובבת בתחושה מתסכלת שמערכת החינוך רואה בי פרה חולבת להשגת כספים לטובת תרומות.
לכאורה, מעשה נהדר -תרומה. נכון?
זה טוב למנהלת (בית ספר עם אג'נדה חינוכית ממדרגה ראשונה! זה -חינוך !) זה טוב למשרד החינוך (ציונות!)
אבל… זה הרבה פחות טוב לי. בעיקר לכיס שלי. זה כואב!
זה גם ובעיקר מעצבן שמכריחים אותי. אשמח להחליט למי אני תורמת וכמה, תודה.
"תתרמי!" כך ממש, קיבלתי מייל ממחנכת הכיתה. זו לא אופציה לא לתרום!
אני לא רוצה שהילדה שלי הקטנה תרגיש יוצאת דופן, אז תרמתי.
רכשתי הגדה לפסח ב 30 ש"ח. ועוד 30 ש"ח, לאחותה הגדולה. את אותה הגדה.
מה קורה פה?!
כאילו שלא די בכל ההוצאות שלנו למימון ספרי לימוד, כלי כתיבה, תלבושת, טיולים…
מערכת החינוך רואה בריכוז התלמידים בבית הספר פוטנציאל איסוף כסף קל, דרך הוריהם, למימוש הגחמות החברתיות לעזרה לקהילה. למדינה.
שירותרום בית ספרי
השנה,לדוגמא, תרמנו גם לחיילי צה"ל – רכשתי מצרכים בעשרות שקלים לצורך משלוח לחיילים בודדים (כי אין תקציב בטחון מספיק,אני,נטע דורון, צריכה לממן את צבא הגנה לישראל ).
על התרומות אני לעולם לא מקבלת חשבונית. אני גם לא יודעת בדיוק לאן הולך הכסף. אוספים כסף, נו. תרומה.
ליבי ליבי לחיילים ולילדים, ולכל האגודות, עמותות וכד' שמטרתם טהורה.
אבל מה איתי?
- אני רוצה את הזכות להחליט למי לתרום וכמה.
- אני רוצה שבית הספר יהיה מקום בו רק לומדים. לא תורמים. (כל שנה. מספר פעמים. ללא אפשרות בחירה.)
נמאס לסחטנות הזאת באיצטלה של "מעשה חינוכי" שמסבנים בו את הילדים.
אני מעמד ביניים, לא בנק!
