ריאליטי בחיים

"כמה זמן אתם נשואים?" נשאלת השאלה בכל הזדמנות

"שנתיים פלוס" אני עונה כבר מבוהלת יודעת מה צפוי לבוא

"ו…?!!" חיוך ערמומי מתפשט על פניהם, כאילו מנת הראלטי בטלויזיה לא סיפקה את כמות הרכילות היומית.

"וטוב לנו" אני מחייכת, בודקת עד לאן הם ימשיכו (כבר קצת נהנית מלקרוא את הפרצופים שלהם, לדמיין שאני קוסמת שקוראת את המחשבות שלהם)

"כן אבל…מה עם ילדים?" הנה הפרצוף הכאילו נבוך.

ופה זה מתחיל!

בהתחלה עוד גמגמתי, אחר כך שתקתי או בכיתי (למרות שלא רציתי),

בהמשך עניתי בחוצפה גדולה יותר שגרמה לבטן שלהם להתהפך…

ואחר כך התבאסתי על עצמי, למה זה כל כך מפעיל אותי?!

הפתרון שמצאתי

ובסוף חייכתי, עניתי בחביבות, במין מנטרה שאמצתי : "שמה שצריך לקרות קורה ושיגיע הזמן הנכון זה יקרה"

והחיוך ממיס אצלי ואפילו אצלם הרבה התנגדויות, והחיוך מדבק וסוחף.

וגם אם לא תמיד באמת בא לי לחייך בכל זאת אני אלבש אותו כמין מדליית נצחון.

ובעצם לא חשובה מה התשובה לשאלות חשובה העובדה שאני בחרתי להיות נאמנה לעצמי,

אני בוחרת מה מפעיל אותי ואיך להגיב לזה.

כן קשה לי! כן אני רוצה ילד ואפילו שניים או יותר אבל זה שלי (ושל מי שאני בוחרת לשתף).

והמנטרה הזו מרגיעה ומחזקת אותי ומאפשרת לחיוך לעלות בקלות.

אז…

איזו מנטרה תאמצו לעצמכם היום שתרים את רוחכם ותייצר כוח נפשי.

וגם אם בהתחלה זה יהיה קצת מאולץ בהמשך זה יהפוך להיות אתם.

“fake it till you become it”