יום 4 17/7/16
בשירה המופלא תפילה, כתבה המשוררת לאה גולדברג-
״למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל״
בשיר זה פתחנו את הבוקר שלנו ביציאה מדלהי. לאחר ארוחת בוקר וקפה עם סויה ראשון שלי בהודו, גועלי ולא שווה, יצאנו לדרכנו צפונה.
מאושרות ומרוצות.
בחוץ ירד גשם ללא הפסק. התנועה היתה כבדה מאד. שוב ניווט שוניל, הנהג האישי הצמוד שלי, בגבורה ובאומץ את הדרך ונהג במיומנות מעוררת התפעלות.
המדהים בכל הנהיגה וההתנהלות הבלתי נתפסת הזאת על הכביש שלמרות הרעש הבלגן הסיכון התמידי בתאונה, הנהגים שקטים, רגועים, מחייכים. נראה שעבורם זה חלק ממשחק החיים כמו ילדים קטנים שמשחקים במשחק מחשב וירטואלי ומוציאים אותו לחיים.
שוב כבישים עמוסים מאד בכלי רכב רבים ומגוונים, אופנוענים נטולי קסדות המרכיבים ילדים קטנים, מספר נשים ואנשים על אופנוע אחד, השיא שספרתי היה ארבעה ועוד תינוק וכולם על מושב אופנוע אחד.
חתכנו/עקפנו/חלפנו על פני מכוניות מלאות באנשים, בחיות ובתוצרת חקלאית.
הגשם לא הפסיק לרדת.
בשלב מסויים הבנו שמשהו השתבש. הנהגים דיברו בניהם. שוניל שלי היה מודאג. מוטרד. סגרו כביש אמר לנו, יש שיטפון. צריך לשנות את המסלול וזה מדאיג אותו. הוא לא הסביר למה. רק אמר שזה מבאס.
אמרתי לשוניל שלפעמים החיים מזמנים לנו שינוי בתוכנית המקורית וכל שינוי הוא לטובה ואם הוא התרחש סימן שזה מה שהיה צריך להיות. הוא הסתכל עליי במבט רציני ואז שנינו יחד עם שתי החברות שלי למסע והשותפות לנסיעה, התפוצצנו מצחוק. זה היה צחוק מהבטן והוא היה אמיתי.
שוניל חזר לחייך. העוגיה שנתנו לו גם עזרה לחיוך.
ההבנה שהכביש סגור ואולי ייפתח בקרוב הביאה אותנו לעצירה מוקדמת במתחם של מזון וחנות עבודות יד מיוחדת. כבר כתבתי ובטח אשוב ואכתוב, אין כמו שופינג טוב לשמח לבב אנוש.
לאחר העצירה המשכנו בדרך צפונה, בדרך כפרית ושונה מהדרך הראשית, המהירה והמקורית.
הדרך היתה קסומה ומלאה במראות אנושיים והיומיומיים של הודו. אנשים מתהלכים בחוסר מעש ברחובות המטונפים, רוכבים על אופנועים למרות הגשם שיורד, פרות, כלבים, חזירים, סוסים וחמורים מסתובבים חופשי ובאין מפרע על הכביש.
הכביש דו-סיטרי אבל צר מאד ועליו יש כשישה מסלולים שיצרו הנהגים הגבריים ההודים שיהיו בריאים, נדחפים, צופרים, חותכים, מתפתלים והכל בחיוך ובכשרון מדהים.
עמדנו בפקק על גשר שמתחתיו שיטפון עצום גועש ורועש לפנינו עמוד חשמל שקרס על הגשר ואף שבר את הדופן שלו, לא היה צריך להמתין לחברת חשמל מיד אדם מקומי עלה על כף של טרקטור עם קאטר וחתך את הכבל חשמל מהעמוד שקרס וחסל.
כך המשכנו באיטיות ובסטרס קשה מאד בניווט וההתנהלות המורכבת על הכביש שלמרות שהיה צדדי, היה סואן ורועש. בדרך אף פתחנו במכשירי הקשר בין הרכבים שיח פילוסופי ודיון מעמיק בתפיסת העולם של המקומיים העניים והאם ניתן לשנות את מצבם והאם הם מרגישים שהם חיים בדלות קשה ובתנאים מחפירים.
המסקנה שהתגבשה והיתה עליה הסכמה פה אחד שהם למרות ועל אף, נראים מאד שקטים, רגועים ושמחים בחלקם ולו המועט ביותר. זה עורר בנו המון מחשבות והרהורים על החיים שלנו לעומת החיים שלהם.
חלפנו על פני שדות מוצפים במים, פועלים עובדים בשדות האורז למרות הגשם שירד עליהם, רחובות בוציים עם שלוליות ענק המפרידות בין בתים.
למדתי היום של צבעי הלבוש של ההודים יש משמעות. כך למשל אנשים שלובשים צבע כתום הם אנשים מאמינים וכתום זה צבע הקדושה. אלמנות לובשות צבע לבן וכלות הודיות לובשות צבע אדום.
את כוחה של האמונה אי אפשר היה לפספס היום בדרכנו צפונה לעיר את עולי הרגל שהולכים מאות קילומטרים ברגל לטבול בנהר הגאנגס ולקחת את מימיו. אותם מאמינים נצפו לאורך כל הדרך הולכים בטור, עם בגדים כתומים ומחזיקי בקבוקים צבעוניים וקיטשיים להחריד, חדורי מוטיבציה ואמונה.
רק בעלי אמונה יכולים לעשות את הטירוף הזה. אחרת אין לי הסבר לעניין.
בדרכנו שהתארכה ראיתי בדרך גם חתונה או הכנות לחתונה ליתר דיוק מצד אחד, מצד שני כביש עמוס, סואן ורועש, בצידי הדרך צמחי מרחיאונה רבים פורחים פראונגישים לכל אחד, ראיתי בתים או יותר נכון אוהלים של תושבים מקומיים בהם יש מיטה והמון בוץ, אין דלת אין פרטיות ויש לכלוך, טינוםת, פרות שמסתובבות בכניסה ומטילות את מימהן.
גברים יושבים בכניסה למקום שמחזה כבית קפה שכונתי ללא מטבח ללא שולחנות רק שלט דהוי וישן מעל
גבר יושב ומקבל שירות מגבר אחר אשר מגלח אותו
ושוב עולי הרגל עם הבגדים הכתומים וכדי המים המקושטים הולכים בנחישות בצידי הדרך
לפתע הגשם הפסיק לרדת. ככה פתאם. כמו שבא ככה נגמר ואף השמש הפציעה מבעד לעננים.
עד שהגענו לעיר הארידוורד חלפו שעות רבות אבל הדרך היתה מרתקת ומרגשת בפרט שזכינו לראות שיטפונות, הצפות ואת תגובת המקומיים לכך.
אבל הגענו בסוף. ויחד איתנו הבאנו את השמש.
מאז ומעולם למים יש מקום בחיים שלנו. האמונה שאלוהות נתנה לנו את המים. קיימים מיתוסים, טקסים וריטואלים הקשורים למים. המיתוס העולמי הוא סיפור המבול המפורסם הקשור כל כולו למים, האנושות הושמדה ונוצרה מחדש.
בעיר הארידוורד הקדושה מתקיים יום יום ריטואל טקסי בו מביאים את פסל האמא גאנגה, האמא המטיבה של המים, ומנקים אותו. הטקס הזה מתקיים כל יום פעמיים בשעה חמש בבוקר ובשעה שבע וחצי בערב. בכל טקס כזה מדיי יום משתתפים וצופים אלפי אנשים.
הערב אנחנו הגענו לצפות בטקס ההינדי המיוחד הזה.
הדרך אל מקום הטקס עברה דרך שוק מקומי צפוף מאד בהמון אדם, דוכנים, אופנועים וריקשות. צוענים בכל הגילאים מילד קטן ועד מבוגר ניגשו אלינו בתחינה לקבל כסף. הם היו המונים ורבים והעירו מאד על הליכתו. בשלב כלשהו אפילו הלב שלי גילה חוסן מהמראה הקשה הזה.
אך בקושי הצלחנו לפלס את דרכנו עד למקום הצפיה vip שסיגל המדריכה יחד עם המדריכה המקומים ארגנו לנו.
כשהגענו למקום הצפיה, כשעה וחצי לפני הטקס, המקום היה עם כמה מאות אנשים. רבים רחצו וטבלו בגאנגס וניכר היה שהם מתרגשים.
לפתע פתאם הסבה את תשומת ליבי המדריכה המקומית שליוותה אותנו לטקס פרטי של אדם, מלווה בקרובי משפחתו, עם אדם דתי שלבש גלימה לבנה, אומר תפילה ומחזיק בידיו שקיק. בשקיק היה אפר של יקירת ליבו.
זכיתי לראות את האדם המרגש הזה מפזר בהתרגשות רבה את האפר במימיו של הנהר הקדוש.
ואז זה היכה בי פתאם.
המראה שנגלה לעיני היה מרהיב ואותנטי באמונה המרגשת והיו מתחת שהקרינו כל האנשים שהיו סביבי.
אנשים נטולי חלק עליון רוחצים בנהר, יושבים וקמים, יושבים וקמים וחיוך ענק על פניהם. הם מאושרים ונרגשים. אי אפשר לפספס את האושר.
אותו אדם יקר שפיזר את אפר המת נגע בליבי.
עידו, אתה איתי?
אתה איננו. מותך סופי. אתה באמת לא כאן. עצוב לי בלב. נפרדתי ממך בטקס שלי איתך כשאתה בלב. האפר שפוזר בנהר היה של אדם אחר אך עבורי הוא היה סמל לפרידה שלך ממני ומהעולם הזה. מעין הלוויה שלא הייתי בה, שלך. עכשיו היתה לשנינו פרידה.
אני בוכה. העוצמה היכתה בי.
אני מנסה לתאר במילים את ההרגשה שניצתה בליבי. העוצמה היתה עצומה. המראה היה אנושי, אמיתי ומעורר התפעלות וקנאה. פניך עלו בראשי והלב נצבט והיה לי עצוב. עצוב כי ידעתי שזה אמיתי.
היום הייתי על גדות הנהר הקדוש בהודו. קראתי, ראיתי, שמעתי על הטבילות בו של ההמונים המאמינים אבל אין כמראה עיניים. מראה חד פעמי ואחר.
הרגשה עצומה באוויר של אמונה, קדושת החיים, שמחה ואושר.
מה עוד אדם צריך בחיים?
בתוך דקות הגיעו אלפי אנשים ובשקט מופתי התיישבו במקומות שהורו להם הסדרנים. שקט. צחוק. שמחה. מצלמות וטלפונים שלופים אפילו מקלות דלפי נצפו במקומות רבים.
הטקס היה אחר. חזק. סוחף. מרגש . אף אחד לא נותר אדיש. ידיים למעלה, מחיאות כף בקצב התפילה, שירה, וחיוך.
הטקס ההינדי הערב נצפה על ידי אלפי אנשים. גם אני הייתי בניהם. גם אתה. ראיתי. הרגשתי אותך.
הטקס הסתיים ובתוך דקות, בסדר מופתי ההמון התפזר.
נותרנו עם מאות אנשים מאמינים ואנחנו. קבוצה של עשר נשים ומדריכה מקומית. ציירו לי טיקה על המצח.
כל אחת קיבלה סלסלת בינדי עם עלי כותרת צבעוניים ובמרכז נר. ניגשנו אחת אחת לגדות הנהר, עצרנו, ביקשנו משאלה ושלחנו את הסלסלה במי הגאנגש הגועש.
שחרור. אני מבקשת שחרור ומחילה עידו. הגעתי עד להודו כדי למצוא מנוח. למצוא נחמה. אני כותבת עכשיו ומתארת את שהרגיש לי בלב ואני בוכה. עצוב לי. המרחק לא עוזר. הכאב אותו כאב. חוכמת הבדיעבד שרירה וקיימת עדין במחשובותיי.
אך גם האמונה שלי שבנסיבות שהיו קיימות בנינו בזמן אמת לא ניתן היה לשנות את המצב.
אני אוהבת אותך ומבקשת לשחרר מהלב שלי את המועקה, את החרטה, את התסכול ואת הידיעה שפספסתי, פספסנו בגדול.
שחררתי את ההינדי שלי בבכי.
חוויתי רגע אישי בתוך המון של אנשים, בתוך המון גועש, בתקווה לשחרר. נשמתך נכנסה לתוך הסלסלה יחד עם זכרונות שלי איתך יחד.
אני עדין מתקשה לעכל את הרגעים האלה בהם הצלחתי להתחבר במקום הקדוש הזה לאותם אנשים והפכתי את הרגעים האלה לרגעים שלנו עידו.
אני נושאת תפילה כאן בהודו הרחוקה.
״למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל״
ואוסיף, להצליח ולשחרר.
לילה טוב ושלום יום 4 במסע. היית טוב אליי. יום של אמונה ותפילות, יום של שינוי והזדמנויות.
״השדים היחידים בעולם הם השדים שבלבנו. שם צריך להתחולל הקרב״
מהאטמה גנדי
