תערוכה בסלון

איך נראית תערוכת אמנות בסלון ביתו של הגלריסט? עודד שתיל מציג את אורלי סבר במבט מקרוב על אמנות. עתר גבע בגלריה גבעון מציג מיצב יפה בעל נוכחות חזקה

הקיר של אורלי סבר בסלון של עודד שתיל. צילום: ענבל כהן חמו

ביקור גלריות בשבת הוביל אותי אל דירתו של עודד שתיל. שתיל, מנהלה האחרון של גלריה ג'ולי מ. שנסגרה, שיפץ את ביתו ומציג תערוכות בסלון ביתו מזה כשנה. הסלון הופשט לעצמותיו ומכיל ספות כחולות וטלוויזיה בלבד, ועדיין משמש את בני הבית בשעות שהגלריה סגורה. כרגע מציג שתיל את תערוכתה של אורלי סבר "שטח אפור". התערוכה מורכבת מאובייקט אחד בלבד, גדול ממדים – קיר עץ שחור ומסיבי. הקיר כמעט מחלק את הסלון לשניים ומאתגר את האפשרות לעשות בו שימוש בזמן התערוכה.

בתוך העץ נפערו "עיניים" – חורים הנובעים מפגמים בעץ אשר מפתים אותי להציץ ולראות אם יש משהו בפנים. הנוכחות של הקיר בתוך הסלון אינטנסיבית ומאסיבית, בלתי ניתנת להתעלמות. הקיר פורץ וממשיך אל מבואת הדירה וחוסם חלקית את המעבר בין חלקיה, כך שדרי הבית צריכים לעקוף אותו בדרכם למטבח ולשירותים. כוחה של העבודה נובע מנוכחותה דווקא בסלון הצנוע, ומהאופן שבו היא מחלקת אותו ומטרידה את החלל. אותה עבודה בחלל מוזיאלי הייתה נוכחת כמופשט גיאומטרי, כמו עבודתה הקודמת של סבר שהוצגה במוזיאון הרצליה – קירות הזפת השחורים אשר ציפו את החלל הגדול שם. נוכחותה בסלון הופכת את המרחב הביתי לאל-ביתי – מרחב שנראה מוכר אך בו בזמן מאיים ומטריד. מתעוררת בי גם המחשבה על גדר ההפרדה, שמפרידה בין התושבים מעבר לגדר ובין השטחים אותם הם מעבדים.

התחנה השנייה הייתה בתערוכה של עתר גבע בגלריה גבעון. גבע מציג בחלל התחתון של הגלריה ציורים, או אולי נכון לקרוא להם יותר עבודות צבע – אשר מכילות גם ג'סו, זפת, יין וקפה בנוסף לצבע האקרילי.

פני השטח של העבודות מקרבים אותם לעולם הפיסולי בחומריות שלהם. בקומה השנייה מוצג המיצב "אי שקט", אשר מעמיד עמודי עיתונים שרופים בחלל הגלריה. גם כאן, הנוכחות החומרית עזה. ריח שרוף מקדם את פני הנכנסים, ואפר העיתונים מפוזר על הרצפה. ערימות העיתונים מזכירות בחלקם אברי מין זקורים, כמו הדקלים שמציתים הפירומנים לריגוש מיני ואחר. המבט הקרוב בעיתונים השרופים מזכיר שכבות אדמה וסלע שקרסו זו לתוך זו, תצורה גיאולוגית.

מבנים מזדקרים מעיתונים ישנים שרופים של עתר גבע. צילום: ענבל כהן חמו

עתר גבע באלמנט פיסולי מתוך "אי שקט". צילום: ענבל כהן חמו

אי השקט אכן נוכח בתערוכה – הנוכחות הדרמטית של הפאלוסים השרופים, ריח האפר, הדרמה שבעבודות הצבע אשר פורצות ממשטח הבד. גבע יוצר עולם יצרי ועז בצבעוניות ובצורה. מנגד, המרקמים העדינים של הדפים השרופים, והעולם העשיר שמתגלה כאשר מתקרבים אל הציור הם בעלי נוכחות עדינה ופתיינית, המזמינה לצלול פנימה אל מסתריהם.