תעמיס לי ביסלי

לפני כמה ימים שוב עשיתי את הטעות הזו ונכנסתי לסופרמרקט. אני כבר לא זוכרת אם זה היה שופרסל ביג, או מגה, או השלישי שאני לא זוכרת את שמו, אבל את אברי שמפרסם אותו אני זוכרת – "בלי כל הבולשיט הזה…"

קניתי את מה שהייתי צריכה ויצאתי. זהו. לכאורה כאן הסתיים האירוע הכל כך שגרתי הזה. יצאתי בתחושה שעובדים עליי. עובדים עלינו. ואין לי יותר סבלנות לשתף פעולה עם השקר הזה, ובמיוחד אם אני נאלצת לקחת איתי את הילדים לסיבוב.

אתה נכנס למבנה העצום הזה ומרגיש מיד שבאים לקראתך – הנה, רק לפני חודש הוחלפו העגלות שבחוץ בעגלות חדשות, מרווחות וגדולות יותר, מבריקות ועם גלגלים המתגלגלים ביתר קלות על הרצפה המבריקה. מה היה רע בקודמות עוד לא הבנתי, אולי הן היו קטנות יותר, וחבל, כי ככה אתה יכול להעמיס פחות.

בחורף מחממים ובקיץ מקררים, כדי שיהיה לך נעים ותרצה להעביר את אחר הצהריים ב"מתחם". כבר בכניסה מקבל את פניך השומר כדי שתרגיש בטוח. הנה, שומרים עליי שחס וחלילה לא יתרחש איזה אירוע פח"ע. רגוע אתה נכנס ומתחיל את המסע בין אלפי המדפים, המבצעים, הצבעים, המבחר. גבירותיי ורבותיי צר לי לבשר לכם – אתם לא בטוחים בתוך הסופר.

תרנגולות גדלות בשקית

פה בעצם מלמדים אותך מהו אוכל אמיתי ומה אתה באמת באמת צריך. מלמדים אותך שאתה בעצם כן צריך 1+2. למה לא, שיהיה. הרי ממילא תקנה עוד אחד עוד חצי שנה – אז למה לא כבר עכשיו? מלמדים אותך שכדאי לך שמפו וגם מרכך וגם קרם גוף, ורצוי שיהיה בו 10Q או מיצוי שקדים וחלב ענבים.

תשכח מהרשימה שיצאת איתה מהבית, תפתח את הראש. תסתכל סביבך איזה שפע. לא לחינם קוראים לזה "ביג", "סופר", "מגה" – פה הכל XL. פה זה אמריקה.

תעמיס שלושה ק"ג פסטרמה הודו מעושנת, כי ככה תשלם רק על שני קילו (בבית תעמיס ותאביס את משפחתך היקרה בקילו העודף). מבצע אחר יפתה אותך שרק היום ורק עד גמר המלאי ולשבוע אחד בלבד! ורק לנשים או לגברים המחוברים לצד הנשי שלהם. אז – זכית!

אני עוברת ורואה את כל האריזות, הקופסאות, השקיות המנצנצות. משפשפת את עיניי ומנסה להיזכר- האם באמת ככה נראה אוכל?

לא. לא זכור לי שמיץ תפוחים אמור להיות בצבע ירוק זוהר, מתוק כמו סוכריה על מקל ובריח של חומר ניקוי (גם לשירותים יש חומר ניקוי בריח תפוחים).

לא זכור לי שתרנגולות גדלות בשקיות. לא שהתנאים שבהם הן גדלות יותר טובים – נראה לי שעליתי על סטארט אפ מטורף: למה לא לגדל תרנגולת בשקית? כבר המציאו תרנגולות בלי נוצות שקלות יותר לתפעול ("בלי כל הבולשיט הזה"). תרנגולת בשקית – שלוף וטגן. מהיר וקל.

מה שבתוך השקית זה לא אוכל

אני עוברת עם הילדה שלי בין האריזות והקטנה מסתנוורת מההיצע, מהשיווק המבריק ומשטיפת המוח. פו הדב על קרטון של חלב, דורה על מעדן. פה ושם עומדת דיילת ומחלקת טעימות של איזה יוגורט חדש, מופצץ סוכר, או תפוצ’יפס לילדים. וזאת כדי שתדע בוודאות שהמוצר שהכנסת הביתה אכן טעים וגם בריא, שהרי הפחתנו ב-20% מכמות הסוכר שהייתה בו לפני כן (למה מלכתחילה היא הייתה שם, לא ברור), ושומן טראנס וצבעי המאכל בו טבעיים, וחומרי הטעם והריח ומשפרי התפיחה, גם הם ללא תוספות מלאכותיות. הצליח להם! את הבת שלי הם שכנעו. בטח גם את שלכם.

לך תגיד לה שמה שבתוך השקית זה לא אוכל. אוכל זה משהו אחר שגדל, צומח, נושם, חי ויש לו ריח מיוחד משלו, מרקם, קליפה, גלעין או חרצן, ענף קטן וכמה עלים שמחברים אותו לשיח או לעץ והוא שתול באדמה.

לך תסביר לה שכשאתה לא מצליח להגות את מה שרשום על השקית, ולצורך העניין גם על הקופסה, אז משהו באמת לא בסדר באוכל הזה. אם אוכל סגור בקופסה אתה לא יכול לראות אותו, לרחרח אם הוא טוב או לא.

כשאנחנו בוחרים את האוכל שלנו אנחנו אמורים להתנהג כמו החיה שאנחנו. להישמר מאוכל שמריח רע, לבחור באוכל טרי ואם הוא בקופסה או שקית אז אי אפשר. איך הגענו למצב שאנחנו מאמינים לאחרים מה נכנס לנו לבטן בלי לבדוק, לטעום, לרחרח???

לא מזון, ניסוי כימי

אנחנו בעצם משמשים כחיות מעבדה. עושים עלינו ניסויים. כן, כן, גם הקטנה שלי היא עכברית מעבדה, ועוד אחת שמשתפת פעולה בכיף ובשמחה כי היא מאוד אוהבת לאכול את ה"חטיפים" האלה.

לך תסביר לה שכשמוסיפים לאוכל ממצקים, חומרי טעם וריח וצבעי מאכל, זה אומר שמשהו לא בסדר מלכתחילה עם האוכל. את העיסה שיצרו מנסים לשפר ע"י מגוון של תוספים עד שהטעם יוצא לשביעות רצונם – והרי לכם הניסוי הכימי.

תחשבו על זה רגע – למה אף אחד מאיתנו לא מכין בבית במבה וביסלי ותפוצ’יפס ואבקת מרק? וקולה? ותחליף חלב? כי הבית שלנו הוא לא מעבדה, ואתם לא יכולים לקחת את התרכובות האלה המכונות מזון ולהרכיב אותן בבית רגיל בלי לערוך ניסוי כימי.

חיה הבוחרת את מזונה בהתבסס על חושיה

מוזר לי לחשוב שאנו חיים בשלום עם התחושה הזו. מה קרה לנו? אולי אנחנו מסוממים מכל ה"שפע" הזה? קונים את מה שמוכרים לנו ולא שואלים או מרימים גבה. חבל על הילדים שאותם אנחנו מגדלים לתרבות צריכה כל כך עיוורת (ולא בריאה). הלוואי ויבוא יום (שאזכה לראות) ובסופרמרקטים ישכילו להבין את זה ולהכניס סחורה אחראית, מקומית, התומכת בחקלאים וביצרנים שלנו.

אולי נחזור לחשוב בקטן, בטעים ובטרי? אף אחד לא באמת צריך מגה או סופר או ביג. אנחנו צריכים אוכל מכאן – מקומי. ירקות של ישראל שטופת השמש, פירות מדהימים עם ריחות וטעמים שלכולנו יזכירו ילדות, עונות ומשפחתיות. הייתי שמחה שאלה יהיו גם זיכרונות הילדות של הבת שלי.

אני עוד לא יודעת מהי שיטת הקניות האולטימטיבית מבחינתי. ואולי אין כזו. אבל אני יודעת שכחיה הבוחרת את מזונה בהתבסס על חושיה, בסופו של דבר אני דורשת לדעת מהיכן מגיע האוכל שלי, מה שמו בו וכיצד הוא נראה לפני שאני מכניסה אותו לגוף שלי ושל ילדיי.

נמאס מההערכה הנמוכה שלה אנו זוכים כצרכנים. אנחנו לא מטומטמים והגיע הזמן שנתנהג בהתאם למי שאנחנו – האדם החושב, המרחרח, הממשש, הטועם והבוחר את מזונו בקפידה… ונהנה ממנו.