שלושת החלקים הקודמים של המאמר עסקו בחשיבות של הצבת גבולות לילד כמעשה של אהבה. ברמה הרעיונית – כולנו יכולים להבין את העיקרון, אך איך מיישמים את זה בפועל בבית?.. איך מביאים את הילד לשיתוף פעולה?
ילד שמרגיש שיש לו ערך, שיש לו מקום, שהוא שייך – ישתף פעולה.
כאשר ילד לא משתף פעולה – משהו מהתנאים הללו אינו מתקיים בחוויה הרגשית של הילד. ולכן, הרעיון הוא בראש ובראשונה להעצים את הילד ולתת לו תחושת שייכות וערך.
הצבת גבולות יחד עם עידוד ("מתכון" או “תנסו את זה בבית”)
- אני מבינ/ה שקשה לך כי לא הצלחת להשיג את מה שרצית – אמפטיה, קבלה, הכלה
- אתה מבינ/ה שאני לא יכול/ה להרשות לך להתנהג באופן שפוגע בך או בחברים / בני משפחה – התמודדות, גבול “אופרציונלי” או ממשי ללא שיפוט או ביקורת
- אני סומכ/ת עליך שאתה מסוגל להתגבר גם כשזה קשה לך – עידוד, העצמה
- מה לדעתך הכי יעזור לך להתגבר עכשיו – בירור, העברת אחריות
- הערה: ניתן (ומומלץ) לשנות את מרכיבי המתכון בהתאם לסגנון החיים ולכללי ההתנהגות במשפחה.
בכל שלב – חשוב ורצוי לשמור על שיח ענייני ופרקטי ולוודא, שאנו לא נסערים או מוצפים מדי.
מדובר במסר שמעצים ו"אוסף" את הילד, מעביר לו אחריות וגורם לו תחושה שסומכים עליו, למרות שלפעמים הוא עושה גם טעויות (והוא עוד יעשה טעויות… אתם יכולים לסמוך גם על זה…) .
לעומת זאת, הענשה, ביקורת או שיפוט רק עלולים לחולל מעגל קסמים בו הילד חש שלא מקבלים אותו בגלל שהוא לא מושלם ולכן הוא עלול לנסות "לפצות" על תחושת הערך הפגועה שלו באמצעים של התנהגות מפריעה וחוסר שיתוף פעולה.
חשוב מאד להכיר בכך, שהמנגנון האוטומטי של הענשה, שיפוט וביקורת הוא בעצם זה שיוצר או מעצים את המדרון החלקלק, אשר מוביל את הילד ממקום של קשיים התנהגותיים טרוויאלים (הנובעים מחוסר מיומנות טבעית של הילד), הישר למסלול של התנהגות מפריעה (או בהגדרה הקלינית, "הפרעת התנהגות" או "מופרעות").
כאשר לא הצגנו לילד אפשרויות נוספות ולא עזרנו לילד לרכוש כל מיומנות נוספת פרט להתנהגות המפריעה – הוא ימשיך להשתמש רק במה שהוא למד ומכיר. התנהגות זו אינה נסבלת ע"י הסביבה – ובצדק רב. התנהגות זו גורמת לילד נזק מתמשך ועלולה להגביר את חרדותיו.
"הלו, הלו!!! מצד אחד – מדברים על קבלה מלאה ומצד שני על גבולות… אני מבולבל/ת!"…
כאמור, הקבלה וההכלה של הילד אינה אמורה להיות קשורה להתנהגות שלו. ולכן, חשוב לשים לב להבדל הדק בין הכלה של התנהגויות לא רצויות של הילד וניהול התגובות שלנו מולן לעומת חוסר גבולות מוחלט, אשר גובל בפינוק ופוגע בסביבה. הקריטריון שעשוי לסייע לנו לעשות את האבחנה הוא מידת הפגיעה בסביבה.
בהחלט אפשר לדרוש מכל ילד מתקבל על הדעת להפסיק התנהגות שמפריעה לסביבה או פוגעת בה. המקרים היחידים בהם קשה מאד עד בלתי אפשרי לשים גבול הוא במקרים בהם קיימת פגיעה אורגנית, קוגנטיבית או נפשית קשה וחמורה, אשר פוגעת באופן משמעותי ביכולותיו של הילד. למרבה המזל, רוב הילדים המתמודדים עם טוראט אינם סובלים מפגיעות מעין אלו…
החשש העיקרי, אשר מונע מהורים להפעיל סמכות וגבולות הוא החשש שהילד שלנו לא יאהב אותנו יותר (“את אמא לא טובה”… “אני לא אוהבת אותך”… “האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת”…). במאמר זה אני מבקשת להרחיב את זוית הראיה; בילדותו והתפתחותו הילד עסוק בעיקר בהשגת מענה לצרכיו הפסיכולוגיים והגופניים – ולכן אל לנו לחשוש… הילד זקוק לאהבה שלנו לא פחות מהצורך שלנו באהבה שלו (אם לא יותר)!
החשש שלנו מזה שהילד לא יאהב אותנו עלול לגרום לנו להתמקד בצרכים שלנו ומקשה עלינו להתמקד בצרכים של הילד. באמצעות הצבת גבולות יחד עם הכלה ועידוד – אנו מלמדים ומדגימים לילד את מרכיבי האהבה. מדובר במתנה יקרת ערך – אשר תלווה אותו לאורך כל חייו.