מיום שאני זוכרת את עצמי ניהלה אמא שלי דיאלוג עם המוות.
המוות כרעיון, מותה שלה.
הרבה לפני שהבנתי, או אמורה הייתי להבין את הקונספט הבלתי נתפס בו החיים אינם נצחיים. נאלצתי להתמודד עם העובדה שהורינו, סבתותינו וסבינו יהיו מתים בסופו של דבר.
אמא שלי ניהלה מערכת יחסים של ממש עם המוות שלה, רומן עיקבי וסוער.
אני זוכרת אותה מדברת על הפחדים שלה מהמוות, על רצונותיה לגבי צורת הקבורה שלה (להשרף) על הכרוך בכך.
על מי יגיד עליה קדיש בהעדר בעל או בן, דמות שהתחלפה לאורך השנים בהתאם ליחסים או אי קיום יחסים עם דמויות כאלה ואחרות.
מי יכול להיות בהלוויה שלה, למי אסור לבוא. גם זה נתון שהשתנה מהסיבה שהוזכרה בסעיף הקודם.
מה יכתב על המצבה שלה, איזה טקסט ומי יקרא אותו ועוד ועוד.
איומים חוזרים ונשנים על מותה הקרב, כוללים סוגים מגוונים של סחטנות רגשית, עובדות, דימויים מטאפוריים וכאלה הלקוחים מסיפור חייה.
במקביל, בעוצמה המייחדת אנשים טוטאלים, "משוגעים לדבר". במסירות דייקנית בהתמדה. עסקה אמא שלי בהרס עצמי מכלה גוף ונפש.
לא פעם כתבתי כאן על רגעים כאלה ואחרים. קשים מנשוא, בלתי נשכחים. ימים חדים כתער, פוצעים. ולילות ארוכים ארוכים של התמודדות אל מול נחשול עצום של טירוף. שיגעון. אבדון.
מחול שדים שכולו כזבח למלאך המוות. שיראה ותנעם לו המצגת.
זו אמא שלי, הנדירה, חכמה כפי שחכמה נכתבה במילון, פעם כשעוד העריכו עומק ומילה, יצירתיות ורוח.
יפה כפי שנשים ידעו להיות יפות. לא ברוך, בעוצמה. ירוקת עין, עורה זית שיערה שחור ומבטה חודר.
ציפור מפרפרת, נחבטת. כמהה לשיחרור. פוחדת לעוף.
אישה שהיא כולה קצוות וניגודים. ישרה ומעוקמת. חשופה. אישה בלי עור.
זו האישה שהגתה אותי והוציאה אותי אל הפועל. שחלמה אותה ואותי הרבה לפני שהגיע זמני.
האישה שאימנה אותי לחיים. שמילאה את התרמיל שעל גבי עד אפס מקום בשלל אוצרות, חלקם אבני חן זוהרות. חלקם אבנים חסרות תועלת שמשקלן טון.
זו שחיבקה וחנקה האכילה ולקחה. זו שארגה כילת מילים מושלמת מעל עריסת חיי, כילת הגנה שאין יוצא ממנה ואין בא. אותה כילה שכילתה את האוויר שחסמה את האור שכמעט והשאירה אותי בחשיכה.
זו האישה שביום ראשון בערב לא ידעה איזה יום היום.
זו האישה שעל אף כל ההכשרה שהעניקה לי, על אף ההתמדה לא הכינה אותי לאיך תהייה התחושה באמת כשאשב מול הרופאה שתסביר בעדינות שהסוף מתקרב.
לא הסוף המטאפורי, לא איומי סרק. מציאות.
הסוף שאמא כיוונה אליו ובהתמדה של חקלאי מסור עיבדה את אדמת חזונה, חזון המוות, עישבה ודישנה, זרעה והמתינה. עישנה אכלה וייסרה את עצמה. כעסה ורבה, שנאה את מי שאהב אותה ואהבה את מי שמזמן הלך. כמהה לבלתי אפשרי וביטלה את היש הזמין הפשוט.
הריאות שלה לא מתפקדות. הגוף כבד. שלל מחלות קשורות זו לזו. נפש וגוף בתסבוכת בלתי ניתנת להתרה.
עכשיו היא פוחדת. וכשנשאלת השאלה עליה התכוננה, הרגע לו חיכתה, רגע הבחירה: האם לחבר למכונת הנשמה? היא לא מסוגלת לענות. היא מתמלאת בפחד אמיתי מפני המוות שזימנה אל חייה, היא פוחדת מהבלתי הפיך. היא מצטערת.
היא שואלת את הרופאה הנעימה שאלות ישירות. אמיצות. ולא בטוחה שהבינה את התשובה. אנחנו מסבירות לאט דברים איומים. אפשרויות שמכאן ומכאן סופם מוות.
היא פוחדת שיכאב לה שתסבול.לא, לא לא. סליחה, היא אומרת. לא ככה חשבתי, דמיינתי שיהיה.
ועיניה מבוהלות ומחפשות משהו להאחז בו. יד מנחמת. מרגיעה.
את החלק הזה בחינוך שלי היא פיספסה, את מילות הכשף שיחזירו את הזמן אחורה. שיתירו את הקשר שיאפשרו מעבר אוויר בבועיות הריאה שלה. שיתנו בגוף שלה תנועה וחיים. שיאירו את עיניה ויצללו את המוח העכור.
וכל שנותר לי הוא ללטף את לחייה, לאחוז בידה ולהבטיח שאבוא שוב מחר.
לרחוץ אותה ובעדינות למרוח קרם על העור היבש, הצמא לאהבה. להלביש אותה נקי. ולחייך אליה כשהיא אומרת לי בלחש: אני אוהבת אותך.
כל שנותר לי הוא לייחל לסוף שלא דומה בכלום לחייה. סוף אנושי, מהיר, נטול דרמה. בחטף. סוף מאופק, קטן. פשוט.
כל שנותר לי הוא לקוות שתחילת הסוף תסמן התחלה חדשה שתביא סיום הוגן לחיים רצופי מאבקים מתישים. ענני אבק שהובילו לבדידות לבנה צורבת את גלגל העין. חורכת את פנים הלב.
"נסי לישון עכשיו,
נסי לנוח.
זה כך, זה כך, זה כל אשר הובטח.
הגשם לא יבוא.
הכל קרה.
עכשיו נסי לישון בלי סערה"