קראתי את הספר "תגידי שאת אחת מהם" הרבה יותר מדי זמן. מעל ומעבר בשביל נושא מסקרן,
והספר לא ארוך במיוחד. אז מה קרה לי בתהליך הארוך והמעט מייגע הזה? אם אתם מצפים לקרוא
ביקורת מלומדה המנתחת את הדמויות בסיפור, טעיתם בכתובת, אני לא משתגעת על ביקורות כאלו,
אז בטח לא אכתוב כך, זה לא נותן לי כלום, בכדי להחליט אם אקח ספר לקריאה מספיקה לי הכריכה
והתקציר או שם הסופר.ת זאת תהיה ההכרעה שלי.
לביקורת אחרת תוכלו להיכנס ללינק של עיתון הארץ ולקרוא:
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.3935410
אני מתחברת אחרת לכתיבת ביקורת, אוהבת להביא את הפן האישי, האינטימי שלי.
ביקשתי לקבל את הספר לסקירה היות והנושא סיקרן אותי, מה גם שמדובר בסיפורים קצרים,
הייתי בטוחה ש"אבלע" אותו תוך יומיים. וזה נמשך כמעט חודש. אז מה היה לי במסע הזה?
הרבה מילים שלא הבנתי, כתובות בג'יבריש, שהיא השפה המדוברת העילגת של התושבים,
מילים בצרפתית שאינן מתורגמות, מה לעשות זאת לא אחת השפות שאני מכירה. הרבה איטיות בקריאה וחזרה
קדימה ואחורה להבין מי נגד מי ומה קודם לאחר כך.
והיו המון נקיפות מצפון, איזו ביקורת אכתוב, הרי הנושא חשוב כל כך, והסיפורים אכן
מעניינים ומסקרנים מאד, ואולי בכלל אני היא זאת שמשהו אצלה לא בסדר? אולי אני
לא יודעת לקרוא בין השורות, אולי אני מפספסת משהו? אולי הידע שלי לא מספיק רחב
בכדי לסקור ספר טוב. בקיצור לא חסכתי מעצמי ביקורת, אבל אחרי שהעלתי שאלה
בבלוגריות בסלונה עם כמה שורות מהספר, הבנתי שאני בסדר גמור, (מישהו חשב
לרגע שאני חושבת על עצמי דברים לא טובים?).
אז…… בספר יש חמשה סיפורים מעניינים מאד, על החיים באפריקה.
אנו שומעים בחדשות מדי פעם על מקרי הרצח, מלחמת הדתות, עוני, מחלות ושאר חוליים של
החברה ביבשת זו. קריאת הסיפורים מאת הסופר שגדל וחווה את הדברים מקרוב,
מצליחה לגעת בקורא ולחוש את האימה, הפחד, הרעב והסבל.
הסיפורים כולם מובאים מנקודת מבטם של הילדים, והם מאד עצובים, כולם כאחד.
הסיפור הראשון – "סעודת הכריסמס" חושף ילדה כבת 12 שבחרה להיות זונה בכדי להביא הביתה
אוכל להוריה ולחמשת אחיה, הם כל כך רעבים ומסניפים דבק נגרים בכדי לסתום את הרעב.
בסיפור "להשמין לגבון" – מקבלים רמז על מה שעתיד להיקרא בסיפור "למכור את הילד שלך
או אחיין זה בטח קשה יותר מלמכור ילדים אחרים".
אהבתי מאד את הסיפור "איזו שפה זאת?" שתי חברות טובות, ילדות בנות שש שחיות כמו
אחיות תאומות, נאלצות להיפרד זו מזו בלי להבין למה ומדוע, מלחמת הדת – מוסלמים נגד נוצרים
וההפך, מכניסה מלחמה בכלי המשחק וחיי היום יום שלהן.
"בואי שבי רגע, אמרה אמא….."
"אבא כחכח בגרון ואמר: מותק, אנחנו לא רוצים שתשחקי יותר עם הילדה הזאת"
"איזו ילדה?", "הילדה המוסלמית הזאת…. חברה הכי טובה?"
הסיפור "רכבי הלוויות מפוארים", היה ארוך ומייגע לא בגלל שלא היה מעניין, בגלל השפה.
שילוב שפת המקומיים הקשה על הקריאה מאד, הסיפור היה מעניין אבל זחלתי איתו כל כך,
ולא הצלחתי לדלג על אף אות, כי רציתי לדעת האם הסופר יסתפק בתיאור
אחד או שניים של השפה וייתן לנו להמשיך הלאה בקריאה, או שישים בסוגריים
את הפירוש, כי לא תמיד אפשר היה להבין מה רוצים מהקורא.
"הסיפור האחרון חדר השינה של הוריי", הכאיב לי מאד. הוא מצמרר ביותר.
הוא נפתח כך: "אני בת תשע ושבעה חודשים. אני בבית, משחקת קוקו בחדר שלי עם
אחי הקטן, ג'ין". למה הסופר מציג את גילה ומציין שיש לה אח קטן, הפרט הקטן הזה
מגדיל את הטרגדיה בסופו של הסיפור. והכל כמובן נסוב סביב מוסלמים ונוצרים.
לסיכום: הספר נותן מבט עמוק וכואב על חיי האנשים באפריקה, ילדים סובלים שם
מחרפת רעב, דיכוי, עינוי וניצול. חשוב שנדע מה קורה שם ולא נתעלם, חשוב שהעולם
יעשה משהו בכדי לעזור ליבשת מוכת החוליים, תנסו לקרוא הסיפורים מעניינים,
דלגו על קטעים, אל תהיו כמוני, ואולי הפוסט הזה יהיה לכם לעזר.
