ספרה "תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטין שיצא לאור בשנת 1811, עדיין מרגיש רלוונטי ומאפשר לנו להזדהות עם הדמויות הראשיות. התרגום בשפה הקלילה אך עדיין גבוהה של שי סנדיק עוזר לנו להרגיש קרובים לאלינור ומריאן,למרות שהעלילה מתרחשת מאתיים שנה אחורה.
ספר זה, שהתחיל כרומן מכתבים ששמו "אלינור ומריאן", מתאר תקופה דרמטית בחייהן של שתי האחיות למשפחת דשווד. אלינור, השכלתנית והאינטלקטואלית ומריאן, הרגשנית והאימפולסיבית.
שתיהן חוות את טעם האהבה והכאב שמפלח את הלב כחץ בעקבותיה.כל אחת מהן מגיבה אחרת.
הרגש, כמעט גובה מחיר יקר מאוד ממריאן הרגשנית ,מצד אחד; מצד שני, היכולת להשאר קרת רוח,כפי שעשתה אלינור,לנוכח האכזבה כתוצאה מפגיעה בלב, היא אכן לא קלה לביצוע.וכפי שניתן לראות לקראת סוף הספר, "גם סלעים נשברים…".
בספרה ג'יין אוסטין מציגה באמצעות אלינור ומריאן את הדילמה הקיומית, הרלוונטית עד היום, לגבי האיזון בחיינו בין התבונה לרגש. כיצד יש/ מומלץ לנהוג במערכות היחסים שלנו? על פי הלב? להסחף למערבולת של הרגש? או שמה להשאר מאופקים?
למרות השוני בין אלינור ומריאן,אנחנו לא יכולים שלא לחוש אמפתיה והזדהות עם שתיהן.
הדמויות של אלינור ומריאן הן גם חדשניות בתקופתן. יש הטוענים שספרה זה של ג'יין אוסטין הוא אף אחד מהספרים הראשונים המשפיעים בזרם הפמיניסטי. אלינור, הינה אינטליגנטית ומשכילה,שלא כשאר הנשים בתקופתה ואף עוזרת לאמה ברגע שאביה נפטר לנהל את עניינה הכספיים. מריאן, היא אימפולסיבית מידי, רגשנית מידי ופועלת על פי צו הלב ,עד כדי שהיא איננה מתאימה לרוח התקופה.
לסיכום חברות וחברים יקרים,זו קלאסיקה ספרותית במיטבה.
XOXO
אחת שיודעת 😉
