מס' ימים מתחילת המסע: 22

מס' ימים עד לסיום: 8

מס' מתכון מתוך ה-30: 22

אתמול, ערב שבת, אחרי היום המלא בחוויות בבאר שבע, לקחתי את עצמי, את התיקים שלי ואת האוטו, וירדתי עוד דרומה ומזרחה.

כיוון כללי- צופר. הערבה.

מצאתי את עצמי נוהגת בשעת שקיעה (שאמנם הייתה מאחורי אבל פינקה אותי בנוף של גלויה לאורך כל הדרך סביב ועטפה אותי בחום שלה,המיוחד) יורדת בירידות של כביש 25 לכיוון הערבה, שומעת לי את אביתר כל הדרך. שיר אחרי שיר.
עמוסה ומוצפת בכל מה שעבר עליי, ומה שהעלה אצלי הביקור הקצר בבאר שבע. מקשיבה לכל מילה שחודרת. לקול הכל כך עמוק שנוגע.

הזכרונות שעלו לי מהביקור בבאר שבע מסרבים להשתחרר, נמצאים כל כך חיים בתוכי, כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן מהפעם האחרונה שהייתי שם. בחוויה. באהבה הזו.

אני מנסה לדבר אל עצמי יותר ברכות בשבועיים, שלושה האחרונים. להפסיק להיות קשה כל כך עם עצמי. להבין שזה בסדר שקשה לי לשחרר דברים מסוימים. שזה חלק מתהליך. של הגדילה. של השחרור הסופי.

קשה מאוד להיוך רכה לעצמי. אני ביקורתית ושופטת כלפי עצמי. ולכן התהליך הזה הוא עוד יותר חשוב. לחשוף עוד שכבה ועוד שכבה.

ליאב מתקשרת אליי לוודא שאני מתחילה את הירידות באור ולא בחושך, ולהזכיר לי לנסוע בזהירות ולא למהר.

ואני?

לוקחת את אותה נשימה, שכל כך אני אוהבת לקחת, ויוצאת לנסיעת חיי. השקטה.

סיבוב ועוד סיבוב, המדבר מדבר אליי, טוב שבאת. חיכיתי לך.

אני כל כך אוהבת לנהוג למרחקים. ואני לא עושה את זה מספיק. אוהבת לנסוע יחד עם אנשים, אבל הכי הרבה לבד. אני והמוסיקה.

שרה בקולי קולות (ובזיופים אינסופיים יש לציין. לא נורא. לא כולם טובים בהכל. אני עושה עוגות טובות) פותחת את החלונות (מי אמר 40 מעלות ולא קיבל) ופשוט מתמסרת.

החושך ירד, ואני מגיעה לצופר. I did it. לקח קצת זמן, אבל אני כאן.

ליאב (אחת החברות הכי טובות שלי בעולם) ואורי בעלה שיחייה (טפו טפו חמסה) שגם התארחו פה שנה שעברה, עם המקלות פרנץ טוסט, עברו לגור (סופית. בכי בכי. צער) בערבה. חזרו לגור במושב שבו אורי גדל, הבעיה שהוא לקח את ליאב יחד איתו, והיא בכלל גדלה איתי. חצוף.

תזכורת לעצמי: פרופורציות.

עצירה קלה להכנס לפרופורציות. יאן לקח את הילה לגרמניה…::) לפחות הערבה זה בארץ…. 🙂

אחרי שהרווחנו איתם כמה שנים במרכז, הם לפני שבועיים ירדו סופית (אומרים ששום דבר לא סופי אבל. מהאלה שלא משחררים) להתחיל את החיים המשותפים שלהם יחד בערבה.

והפעם, כשהתבססה לה ונסגרה תוכנית הבלוג הנוכחי, היה רק נכון, ברור, ודאי, רצוי, והכי כדאי לנסוע לבקר שם. אז לקחתי את עצמי. והגעתי.

בלילה, לפני שהלכנו לישון, ישבנו על בירה בחוץ (עד שכיבו את השלטר) ודיסקסקנו שעה על מה נכין היום בבוקר, מה יהיה מספיק טעים/ מגניב/ חדש (שקשוקה מתוקה? אורי נו באמת. הלכת צעד אחד רחוק מידי. גם בשבילך).

הם שאלו אותי אם תמיד אני מתייעצת עם מי שאני מבשלת איתו או שאני באה עם תוכנית מראש, אז אמרתי שתלוי עם מי, אבל בדרך כלל אני אוהבת לחשוב ביחד. כי ככה באים הרעיונות הכי טובים.

ליאביק רצתה שקשוקה, אורי נזכר באיזה מנה במסעדה שאכל פעם שהגישו עם פיתה שרופה מעל, ואני?

טובה בלהכין בצק. נשמע לי כמו תוכנית טובה.

צ'ק.

הלכנו לישון (דרך אגב, אני כבר כמה שבועות לא ישנה טוב. עם המון חלומות. מתעוררת המון. לא רגועה) וזה היה הלילה הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. עצמתי את העיניים, לקחתי נשימה עמוקה, וקמתי בבוקר. ככה. בלי בלאגן.

המזרון היה כל כך נוח. הטמפ' מזגן עטפה את הגוף כל הלילה ברוח קרירה שהייתה בול בטמפ' שמתאימה לי. וב9 וחצי בבוקר ליאב כבר העירה אותי כי צריך לבשל…קדימה.

רק אגיד שהיא מ-5 הסתובבה במיטה. חמודה. הייתה בלחץ מהבלוג. במתח. כבר לא יכלה לחכות. אני מבינה אותך 🙂 כפרעלייך.

אחרי סיבוב בשטח של הפלפלים, וסיור קליל בערבה, חזרנו והתחלנו להכין. הצטרפה אלינו גם סתיו המהממת שאחראית על חלק מהתמונות היפייפיות של הבלוג היום.

שקשוקה מטריפה של עגבניות שרי ומלא ירוקים. ופיתה שרופה טובה מעל.

כזאת שבוצעים ככה עם היד, שוברים, מנגבים.

קל.

אוהבת את שניכם חברים שלי.

הערבה לא כל כך רחוקה. רק תזכרו שהלחות בתל אביב עוברת בקרוב

ותמיד יש לכם בית כאן. פתוח מתי שתרצו (כאילו פתוח יותר בכיוון כזה גדול, בקטע של הזמנה לא פתוח כמו שאתם משאירים את הבית פתוח שם במושב. פתוח מושג כללי כזה, כאילו אתם מוזמנים פשוט)

כן. גם לי יש בית פתוח בערבה. אני יודעת.

תודה דרך אגב

שקשוקה מדברית בין חברים (קרדיט לליאב ולסתיו על השם!)

שקשוקה של עגבניות שרי, וירוקים. עם פיתה שרופה מעל.

לבצק: מערבבים קמח ומים בקערה. בערך כוס וחצי קמח,כפית אבקת אפייה, ושלושת רבעי כוס מי ברז. אלה לא כמויות מדויקות כי קשה לדעת כמה סופח הקמח אבל צריך לערבב קמח ומים עד שנהיה בצק הכי בסיסי שיש. אפילו בלי מלח. כשמגיעים למרקם של בצק גמיש ויפה. מלטפים בשמן זית ונותנים לנוח כמה דקות עד שמכינים את השקשוקה.

מדליקים התנור ל200 מעלות

לשקשוקה: מטגנים בשמן זית בצל גדול, עד שמזהיב, ומוסיפים הרבה שום קצוץ (אנחנו מהמגזימים הוספנו איזה 8 שיניים), מוסיפים עגבניות שרי קצוצות וכמה עגבניות רגילות חתוכות. מתבלים באהבה בתבלינים שאוהבים (הרבה מלח, פלפל, פלפל חריף, פפריקה, כמון, כורכום). מוסיפים עשבי תיבול קצוצים שזה השוס. הרבה פטרוזיליה, הרבה כוסברה ונענע. שזה הטעם המגניב של השקשוקה הזאת.