מצאתי את עצמי בשלושת השבועות האחרונים מתחבאת לכמה דקות בשירותים, ומנסה להנדס אור קטן קטן כדי להצליח לקרוא במהלך ההנקה.
הספר "שנת השועל" הוא ספרה הראשון של רות עפרוני, שכותבת פוסטים קורעי לב ומפתחי מחשבה בעמוד הפייסבוק שלה.
הספר, מתחיל ברצון של הדמות המספרת, רותה, ששמה הוא כשם הכותבת, לברוח מהחיים הרגילים, מחיי היום יום, מאלו שאוהבים אותה, אולי, בחיפוש אחרי הרפתקה.
וממשיך בסיפורים קצרים וממוקדים שעובר ביניהם חוט שני של חיים בורגניים הנעים חליפות בין שביעות רצון לרצון לשינוי.
יש משהו משחרר באופן בו רות עפרוני כותבת את עצמה האמיתי – מדומיין; המון כנות ופתיחות שיוצרת הרגשה של שיחת חברות, מלווה לעיתים במבוכה של הקוראת, אבל מבוכה טובה, שיוצרת מחשבות.
"סול אומר שאני בלתי נסבלת כשהגב כואב לי" – ואני לא יודעת איך אתן, אבל אני, ישר חושבת על הגב שלי, או אולי מתי אני בלתי נסבלת; ככה אני אוהבת את הדמויות שאני קוראת, מאפשרות הזדהות.וזה כיף להכנס ולצאת סיפור קצר אחרי סיפור קצר, בין סיפור על ילד שלא נולד, שיכול היה להיות "ילד למצבי חירום" ולחשוב כמה זה נורא, אבל כמה זה הגיוני בספר הזה, לדמות הזו, למציאות הישראלית;
לקרוא על חוויות של אמהות צעירה, ועל קושי ובכי, ועל ילד שגדל ואהבה אינסופית; ועל שיטוטי אינטרנט אקראיים באתרים מוזרים "קרייג ליסט זה קצת כמו פייסבוק אבל אנונימי ואף אחד לא חבר של אף אחד. אפילו לא בכאילו. זה שוק קח תן ענקי של חומר, גוף ורגש…"
אז, אם בא לך ספר נשים, שיחבוט וילטף, תתפנקי עם שנת השועל; אני מחכה לספר הבא שלה.
רות עפרוני,תודה (: זמורה ביתן, 206 עמ'.
