לפני שנה בדיוק סיימתי פרק כאוב מאוד בחיי. בעצם לא ממש סוף הפרק, אלא סופה של פסקה ארוכה וסיזיפית בפרק קשה וכואב. במבט לאחור זה מרגיש כאילו חלף עשור מאז, וכאילו חלף אך שבוע מאז. עשור – כי מי שהייתי לפני שנה, איך שהרגשתי, חוויתי, נראיתי, ומי שאני היום – עושה, נראית, מתנהלת – המרחק הוא עצום והדרך שעשיתי מפליאה ומרגשת אותי. שבוע – כי בתוך הגוף שלי ובנבכי הנפש שלי הכל עדיין טרי, מורגש, לעתים כואב, מהווה חלק בלתי נפרד ממי שאני. לפני שנתיים, שנדמות כנצח לעתים, הייתי לבדי בצימר בעין כרם, מנסה לאסוף את עצמי לקראת נקודת שיא במשבר אחר, מורכב וכואב לא פחות. אולי זו הסיבה שהפעם, שלא כהרגלי, עצרתי כאן, בסוף השנה האזרחית.
לפני שנה וחצי נפלו עלי השמים. ממש כך. הכל נעצר באחת: הנשימה, החיים, המשבר אותו חשבתי לגדול בחיי. הכל עצר ופינה מקום למלחמה על החיים. מי חשב שמושגים כמו 'מלחמה על החיים' ו'פחד מוות' יהפכו להיות חלק מהיומיום שלי? לפני שנה בדיוק היה הטיפול האחרון שלי, אליו הגעתי עם גוף מותש, תשוש וחרב, ועם נפש מחוזקת בעוצמות שלא שיערתי את קיומן. במהלך השנה שחלפה מאז היו עוד נפילות, אחת מהן לעומקים שאין לתארם, אבל בעיקר היו עליות. והיו משפחה וחברים אוהבים שהשכילו להתנהל איתי בנורמליות כמעט מלאה ובכך לחזק ולתמוך.
היום הייתי בכנס מקצועי. זו השנה העשירית שאני מגיעה אליו, תמיד בימי רביעי וחמישי, תמיד בחנוכה. לפני שנה הגעתי אליו ישירות מהטיפול האחרון, זה שהזכרתי כאן. אני מניחה שנראיתי נורא, וכל ידידי שם, מכרים של שנים, נבהלו. אני, בתמימותי, לא ראיתי את הבהלה, ראיתי רק את האהבה, את הדאגה, את ההתגייסות. היה לי חשוב להגיע השנה שוב, להתלבש יפה ולהיראות בבריאות טובה ובמיטבי, עם רעמת התלתלים השופעת שצימחה על ראשי. היה לי חשוב שישמחו בבריאותי יחד איתי, וכך להרגיש שבאמת באמת זה נגמר. דווקא שם יכולתי להרגיש באופן הברור ביותר את כברת הדרך הארוכה, את עומק החוויה והכי הכי – את השמחה בעצמי ובבריאותי.
יש יאמרו שהשנה הזו הביאה לי חוויה מעצבת. אני רואה בה הזדמנות של פעם בחיים: להסתכל בעיניים מפוקחות על עצמי ולבחור בחירה שאינה מובנת מאליה. כשעמדתי בצומת המפחיד באותו יום בו נפלו עלי השמים, זה היה הרגע בו עשיתי את הבחירה שהלכה איתי לכל אורך הדרך – הבחירה במשקפיים הוורודים. בהתחלה זו היתה בחירה הישרדותית. בשנה האחרונה זו היתה בחירה מחדש כמעט מדי בוקר, והמשקפיים הוורודים הביאו לחיי הנאה ואיכות חיים שערכן לא יסולא בפז.
אז מה היה לי שם, לפני שנה בדיוק: נקודת פתיחה מעניינת, שבה הנפש, בריאה מתמיד וחזקה, מתגוררת בגוף שהוא כמעט שבר כלי. כמעט מייד הגיעה נפילה לעומקים שלא צפיתי שאגיע אליהם. מתוך הכאב, הבהלה, החשיכה הגדולה, החלה צמיחה איטית אבל עיקשת אל מקומות חדשים בתוכי ומאז זו כמעט תמיד שמחה גדולה. בשבילי זו היתה שנה של מעבר מהישרדות לחיים מלאים, מהתנהלות על פי דרישה לבחירה יומיומית. ותמיד, מאז אותו יום נוראי ולעולם – המשקפיים הוורודים שלי איתי, עוזרים לי לבחור טוב כל יום מחדש.
