השמש שוקעת ויורד הלילה. הבוקר עולה ושוב זורחת השמש. מתחיל יום חדש, ואנחנו בדרכים. שחר כבדה בטירוף
וההליכה איתה קשה לי מאוד. כל כמה זמן אני מורידה אותה מהידיים, מתיישבת ליד איזה עץ או שיח או הריסות של משהו. אין בי גועל
יותר למראות הקשים, התרגלתי. לחתיכות המסריחות, אני כבר אדישה. רק כשאני מתיישבת ומניחה את שחר והיא נוגעת בחתיכת
רגל או יד ובודקת אותם, אני פתאום נרעדת. נושמת עמוק ומעיפה את זה ממנה. לאיזה מן עולם הבאתי אותה? שחר, גם
היא אדישה לכל זה. היא לא מראה סימנים של רתיעה מכלום, ולמה שתירתע? זה העולם אליו היא נולדה. זאת המציאות
של חייה. זה מה שהיא מכירה. היא מפטפטת המון. בקולה הקטנטן אך המאוד נוכח היא פונה לכל חתיכה או עץ או אלי עם
הקול הזה שלה המתוק. "דה דה דה", "בא בא בא". זה לא מילים ממש אבל נראה שזה הולך לקראת התחלה של מילים. הרבה היא
מדברת עם הצעצוע המגולף שקיבלה אז במחנה. מסתכלת עליו בעיניים הגדולות שלה ופוצחת בשטף של הברות כאילו מנהלת שיחה
עם חבר. ברגעים שהיא עושה את זה הלב שלי מפרפר באושר. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אלו רגעי האושר היחידים שאני
חווה. נקודות של שמש קטנה הילדה הזאת. שמש וגם אופל. ברגעים אחרים אני כועסת עליה. בגללה אני חיה. בגללה אני
לא יכולה שלא לחיות. כועסת עליה ומיד על עצמי. אני אמא נוראית. אני מתעשתת מהר ומפטפטת איתה בחזרה. לעיתים
בשפה שלה ולעיתים אני בדרך מספרת לה על אמא, על אחיות שלי, על העולם שהיה פעם. על כוס קפה של בוקר וקריאת
ספרים. העולם שחשבתי שאליו אני מביאה אותה. עולם שאינו עוד. שלא יחזור.
הנופים מתחלפים כל כמה בקרים. הפסקתי לספור כמה ימים אנחנו בדרכים. מיותר. לפעמים אנחנו מוצאות כמה דברים שאפשר לאכול
ולפעמים עובר יום שלם בלי למצוא כלום לאכול. בימים כאלה אני שמחה ששחר עדיין יונקת, אבל הגוף שלי נחלש. כואב.
אני פוחדת מאוד. למזלי אנחנו מצליחות למצוא מקומות שאפשר להתכרבל ולישון שם, אבל זה מפחיד. באזור שאנחנו
עוברות עכשיו יש קולות. לפעמים רשרוש של משהו כמו טפטוף רגליים של חיה שרצה מהר, לפעמים קולות עמומים של
רגליים כבדות. לראות חיות או משהו חי, אני לא רואה. כלום. לא אנשים וגם לא חיות. אולי אני מדמיינת? השפיות
והשיגעון חיים אצלי ביחד בראש, אני לא תמיד יודעת מי זה מי. שניהם אני. כך גם השמש והאופל שלי. אני מדברת אל
עצמי בקול. לעצמי ואליה. בימים האחרונים אני חלשה ואין לי כוחות. הדבר היחידי שמקדם אותי הוא, שכבר כמה זמן אני
חושבת שאני שומעת רעש של מים. אני הולכת בכיוון הקול אבל הולכת כמו עיוורת. בלי לדעת באמת מה יש שם.
כל יום שעובר אני הולכת יותר ויותר לאט. חלשה. כואב לי הגוף אבל יותר מכל כואב לי הראש. מתפוצץ. הקולות שואגים
לי בתוך הראש. אני שפויה או משוגעת? מדברת לעצמי, לפעמים צועקת על עצמי. "יאללה, קומי. מה את יושבת? מה את
נחה? אין לכם אוכל. בקושי יש מים. את לא לבד". אבל האמת היא שאני באפיסת כוחות. כל מה שאני רוצה הוא לשכב
ולעצום עיניים. ושיגמר.
אני פוקחת עיניים. לא יודעת כמה זמן לא הייתי ערה. אפילו לא שמתי לב שנרדמתי, ואני לא זוכרת בכלל שהתמקמתי לשינה. הראש
שלי כבד. כואב מאוד. לחץ מכל הכיוונים. כמו פטישים שדופקים. אני נמצאת במקום סגור. נראה לי. חשוך. לא קטן. איך
הגעתי לפה? איפה אני? מבעד לכאבים אני שומעת צרחות. לא, לא צרחות. בכי. בכי היסטרי. הלב שלי דופק חזק. זאת שחר?
איפה היא? לא. זה לא הבכי שלה. זה לא הקול שלה. אני לא מצליחה להרים את הראש. לא מצליחה לקום. איפה אני?. איפה שחר? אני לא
שומעת אותה בכלל. הפחד תופס אותי לא מוכנה אליו. משתק אותי. העיניים שלי רצות לכיוון הקול. אני רואה שם דמות קטנה.
מקופלת כמו כדור, מתנדנדת קדימה ואחורה, קדימה ואחורה ובוכה. בוכה בהיסטריה. זה נער. אולי נערה, לא מצליחה לראות במדויק. נראה לי נער צנום
כזה, עם שיער ארוך. מתייפח בהיסטריה. אני מנסה לדבר בשקט אבל שומעת את עצמי צועקת "שחר?". הלב שלי לא מפסיק לדפוק. אני כבר לא שמה לב
לכאב בראש. אני מנסה להרים את הראש אבל הוא לא נשמע לי. אני מנסה לקרוא לה שוב "שחר?"
אני לא שומעת אותה. לא רואה אותה.
הבכי ההיסטרי פוסק ואני רואה זוג עיניים גדולות. שחורות.
מסתכלות עלי באימה וגם בשוק, נפוחות מבכי.
אז אחרי הכל לא דמיינתי אותו אז במחנה.
אני כמעט בטוחה שזה הנער שראיתי אז. נראה כאילו שנים עברו מאז, כאילו בתקופה אחרת.
אני מסתכלת עליו בהפתעה.
העיניים מסתכלות עלי בחזרה.
גדולות. שחורות.
נפוחות מבכי.
thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture
פרק 1 פרק 2 פרק 3 פרק 4 פרק 5 פרק 6 פרק 7 פרק 8 פרק 9