יום שישי בערב, היום השישי למסע. מחר בלילה הוא יגמר. ואני מנסה למלא את תפקידי ולעדכן מהשטח. הצרה היא שהשטח עצום ורב, והוא מלא הרים ירוקים שפסגותיהם נוגעות בעננים והוא מלא עדרים של סוסי פרא יפייפים, פרחי בר מרהיבים ופרות מדנדנות עם פרווה באוזניים. כך שדיווח מהשטח ידרוש מינימום ספר.
אז מהשטח האנושי? ובכן, כצפוי ובאופן אנושי ונשי לגמרי עת עלה בקר היום החמישי התחלנו לעלות זו לזו על העצבים, אבל בקטנה… מבט פה הערונת שם. קדם לזה לילה באכסניה מהאגדות. שם ישנו בשתי קומות במיטה אחת ענקית. כתף לפולקע. ציחקוקים גערות ונחירות. ערב רב של נשים, מרבד מגוון. משי לצד פישתן, לייקרה נוצצת לצד כותנה אורגנית. טוב, העיצבונים היו צפויים. שהרי גם למלכות מותר. הצוות נשם עמוק והמדריכות דיברו בקול עמוק והשמיעו שיר והזמינו לעוד התבוננות, לעוד תנועה.
מיום ליום עלה האתגר, ובמקביל באופן פלאי עלה הבטחון וכולנו צברנו מדליות פרטיות באולימפיאדה האישית שלנו. בחמישי היה גוון אפרפר לסגולות. היה משהו כבד באוויר. ידעתי שזה יבוא ובכל זאת… אני בעצמי מטעמי הייתי מכורכמת ומותשת. משהו בתוכי שקל והכביד. דינדון פעמוני הפרות דינדן כהד בתוכי. לרגע הרגשתי את כובד המשא שאני נושאת מהיום שאני זוכרת את עצמי. לרגע נבהלתי ולא האמנתי שתבוא הקלה. בשעות אחר הצהריים רוח קרה החלה נושבת, שיירת הג׳יפים סיימה לנווט את דרכה בעוד שמורת טבע עוצרת נשימה. השקט ההררי משובץ יהלומי פרות דשנות נצץ לאור בין הערביים. ופתאום ברגע המדויק נשלף עוד שפן רך ומכיל מכובע הקסמים שמלווה את מסע המלכות. דמעות של הקלה והכרת תודה.
תמונה בלתי נשכחת של חבורת נשים צועדת אל עבר מקום הלינה שלנו להלילה, כנסיה משופצת בלב כלום מושלם. הלב נרחץ. מאוחר יותר באותו ערב סעודת מלכות, ויין ששימח עד מאד 28 נשים, הארוחה גלשה למסיבת ריקודים סוערת, מחזה יוצא דופן של משי רקום חובק כותנה ולייקרה. מרבד שהופך לשמיכת טלאים אנושית צבעונית ומחבקת. איך נשים מופלאות שכמעט סיימו את העשור השביעי לחייהן מוצאות שפה משותפת עם כאלה שעדיין לא חגגו שלושים. ועל רחבת הריקודים המאולתרת בחצר הכנסיה בליל ירח מלא, אנחנו רוקדות. אחיות. וכל אחת רוקדת את הפחד שלה או את הרצונות הכמוסים או את השמחה החדשה שמתגנבת ללב ומבקשת שניתן לה צ׳אנס להשאר.
אנחנו יחד. עלומת גבעולים, אחת קצרה ואחת גבוהה אחת כמעט ונשמטת אחת משילה עלים ותיכפ כבר אפשר לראות את הפרי שבדרך. אחת קצת קוצנית ואחת מפוספסת. אלומה של אור מיוחדת. בסופו של הערב אני שמה לב לתחושה מוזרה בלחיים, כאילו נתפס לי שם שריר. ומה שבלילה היה חשד, היום בצהריים הופך לעובדה של ממש. יש לי חיוך חדש. והוא רחב ומשמעותי והוא מתחיל עמוק בתוכי ומגיע עד קצות הלחיים. יש לי חיוך חדש ואני לא היחידה. שמיכת הטלאים הסגלגלה כולה מחייכת!
