אחת מנקודות הציון הכי מרגשות עבור אמא, בעיני, היא המעבר מהגן לכיתה א'.
כשהם בגן, זהו עידן התמימות. אנחנו יודעות שהם סופגים את הערכים שלנו, את האמונות שלנו, אנחנו עושות הכל על מנת להתוות עבורם את הדרך הנכונה ביותר, עוזרות להם לעתים לבחור את החברים שעמם אנחנו רוצות שישחקו, והם, כדרכם של פעוטות וילדים בגילאים הרכים, מקשיבים לנו. רואים בנו את האורים והתומים שעל פינו יישק דבר.
ואז מגיע המעבר לכיתה א'. בית הספר הוא גדול, הכיתות ענקיות ומלאות בילדים שאת חלקם אנו לא מכירות, אנחנו מקוות שהמורה תקלוט את הילד שלנו, תמצה את כישוריו, תבין שהוא גאון ושכדאי להשקיע בו ולחזק אותו, תראה אותו ואת מי שהוא.
פתאום הם גדולים. הם לא תמיד מסכימים איתנו, הם לא תמיד מוצאים את עצמם מבחינה לימודית וחברתית, הם רוכשים לעצמם אמונות חדשות שלעתים שונות משלנו, הם מתחילים לכתוב ולקרוא ואנחנו המומות כי רגע, מתי זה קרה? לפני שניה ילדנו אותם, הינקנו אותם, דמענו כשעשו את הצעד הראשון, ראינו את הניצוץ בעיניים כשטעמו שוקולד בפעם הראשונה.
ילקוט חדש, מחברות ריקות שמחכות לבליל של אותיות בכתב בוסרי, קלמר עם תאים ובו עפרונות ומחקים, חולצה עם כיתוב, יד קטנה שאוחזת ולא מרפה כי אמנם הם גדולים, אבל עדיין ילדים של אמא שמחכים לחיבוק העוטף והמגן.
אמא אחת גאה ונרגשת שמוחה בסתר דמעה.
אני מזמינה את כל הילדים שעולים לכיתה א' לבוא ולהצטלם עם כל הציוד החדש שמחכה לראשון בספטמבר:) לפני שנשים לב, הם יתגייסו לצבא