סבתא שלי מתה בלילה.
שישה שבועות אחרי שסבא שלי מת. באותו בית חולים, מחלקות שונות.
בחיבור בין שישי לשבת. ממילא מעולם לא האמינה באלוהים, כך שכל עיניין קדושת השבת בטח לא היה מניע בכל המוות הזה.
בלי לעשות עיניין היא חמקה מהחיים בדרכה. לא פחדה מהמוות ואני מניחה שכשהוא הגיע היא הלכה. בפרקטיות הזו הפרטית מאד שלה.
אחר הצהריים הייתי אצלה. היא הייתה חלשה וכבויה ועדיין דאגה לחלק לי הוראות על מה ואיך אני אמורה לעשות.
הבטחתי שאביא לה למחרת תמונה של הילדים. התנצלה על שהיא מנמנמת. החזקתי לה את היד. כפי שעשתה היא לי שנים ארוכות.
הפעם הבאה שראיתי אותה הייתה אחרי חצות. רגע קפוא באיזור זמן לא מוכר.
לא מנמנמת. לא שלווה. מתה.
היא הייתה המגדלור שלי. ומה שמכנים "הרוח שנושבת בין כנפי"
היא שתפרה את שמלת הכלה שלי. ומהיד שלה את צמיד הזהב הורידה וענדה לי.
מאז שפרשה לעולם שכולו טוב או מה שזה לא יהיה חלפו יותר משתיים עשרה שנים.
החגים שעומדים בפתח, מתגודדים כקבוצת תלמידות בית ספר יסודי, מתקבצות מצחקקות מעבירות משקל מרגל לרגל בחוסר סבלנות.
הם רוצים לבוא כבר ולהתרחש עלינו. הם ומראה עצי הרימון ופירות הגואבה הציפו את הלב בסבתא.
יום יום אני חושבת עליה היא ארוזה במפית של משי בנבכי נפשי מונחת לה. נוכחתה מורגשת בי בכל . ובאופן מצער גם העדרה.
האישה שהיה לה מה להגיד לכל אחד מאיתנו בנחרצות ידענית בלי קשר למה שידעה או לא.
האישה ששלטה לכאורה בכל בסגנון דון קורלאונה דה לה רומניה שותקת.
וזו אגב לכל המתקשרים למינהם ההוכחה הניצחת שאין למתים שום עיניין ליצור קשר איתנו החיים כי אם הייתה אפשרות שכזו הייתה סבתא שלי שואגת הוראות וטענות וביקורת במגה מגפון עצום היישר מהמושב של מעלה אל פיתולי האוזן של בני משפחתה.
ומה הייתה אומרת אתם שואלים? ובכן, הייתה נוזפת בילדיה על כך שהם זרים זה לזה ומנוכרים. על כך שהפקירו אחד את השני. על המשפט המטופש על המריבה על כאבי הלב ועל ההבטחות שהפרו. על הכסף שנאסף בקפדנות לאורך שנים ובעיתות מלחמת אחים התפזר לכל רוח.
ולאחר מכן הייתה עוסקת בפרטים של יומיום, בסדר ובנקיון ובנושאים ברומו של עולם. העולם כפי שהיא הבינה אותו והאמינה בו.
אני מקווה שאיננה רואה או שומעת. כי אם כן היא בוודאי שותקת כי פשוט נאלמו לה המילים. כי לב המתים שלה קפא ונשבר.
כי על אף כל חטאיה כאם וכל כישלונתיה עשתה ככל שיכלה לכפר. וניסתה ונגעה ותפרה ובישלה ללא הואיל.
ולמרות שבאופן נאיבי כלכך הוסיפו סבא והיא סעיף מיוחד בצוואה שבו הם מפצירים בילדיהם לנהוג כאחים, כערבים. מיד עם תום השבעה פצחו השלושה במלחמה עקובת כאבי ילדות זבי דם ודמעות. כאבי נפש מיוסרת שאין ביד השנים או נסיון החיים לרפאם.
שסועים נפוצו לכל עבר. חיים אח אח ואחות בלי שום קשר. ניזונים מפירורי מידע מזדמן ואקראי.
דומים זה לזה. מתבוללים מתנכרים לקרבת הדם להבטחות שהבטיחו.
בשבילי. נכדתה הבכורה היא הייתה עולם ומלואו.
נערצת, מוכשרת, אוהבת אהבה שחדרה ומילאה את תוך העצמות שלי.
בחצר הבית הישן שלהם, בשכונת ילדותי בנתה לי מטבח. קיר משותף חצץ בין המטבח שלה שבתוך הבית למטבח הפלאים שלי בחצר. שם היינו מבשלות.
מצחיק להגיד. אבל מאז ועד היום זה המטבח הגדול המאובזר והמואר ביותר שהיה לי!
עוגות מפוארות הייתי אופה וקציצות וסלט. בחריצות, ממש כמוה הייתי עובדת. כל יום בצהריים. רוקחת וטועמת. ומעבר לקיר הייתה היא חותכת וקולפת מרתיחה ומערבבת. קירבה פשוטה. מחזקת.
בנוף המהמורות המשפחתי, בסגנון המערב הפרוע נוסח אשכנז בו מריבות והתחשבנות הם לחם חוק.
בצל מערכת יחסים קשה וכואבת של סבתא ואמא התאפשרה לנו שפה וטריטוריה מוגנת.
אינני יודעת להסביר איך האישה שלא הצליחה להכיל את הבת שלה ולגונן עליה מפני העולם ששרט והפחיד אותה דווקא היא הצליחה להשקיט את הנורא בסיוטי. תמיד היה לה מקום בשבילי.
האישה שלא חיבקה את הבת שלה או פינקה תמיד מצאה ידיים פנויות למעוך אותי לתוכה.
היא ראתה אותי. את חסרונותי. את המקומות בהם אני לא. היא הרביצה בי תורה, לפי תפיסתה העצמאית, משוחררת מיראת שמיים.
לפי ההגיון הפרטי היצירתי שלה. היא סידרה את העולם מיינה וקיטלגה.
אישה נטולת חברות או קשרים חברתיים. חיה פנימה אל תוך הבית כשסבא מתווך ומביא על פי הוראות מדויקות חלקים של העולם מהחוץ הסואן.
לא כי לא רצתה פשוט כי לא האמינה שכל הרעש הזה שווה את הטרחה ממילא מה שחשוב קורה בספרי הרומן הרומנטי, בסרט הערבי של יום שישי ואחר כך בהמשך בערוץ ויוה וב"יפים והאמיצים". מה שחיוני ונחוץ יגיע אליה.
אולי פחדה ממנו, מהעולם. ממה שיחשף כשתצא אליו מהתשוקה שתתעורר בה.
כך או אחרת זו הייתה המציאות שלה. פנימה. אל תוך הסיכסוכים הטענות השתיקות והצעקות. ואלי.
בדרך הביתה מהלוויה שלה השתתק התוך שלי, כאילו רעש מנוע עצום נדם. שקעתי לעצבות שחודשים ארוכים לא החלמתי ממנה. המחזור החודשי שלי פסק.
הסתובבתי במרחב מנותקת.
באחת הבית היחיד שאליו יכולתי להתייחס כבית שלי נשאב אל חלל לא נודע.
הוא נותר שם הבית הפיזי. יכולתי אפילו לראותו מחלון פינת האוכל שלי משום שגרתי בנין אחד קדימה.
ברגעי יאוש הייתי מחייגת לשם לשמוע את הטלפון מצלצל בדירה הסגורה. אבל פנים הבית איננו.
מריבת אימים העיבה על הכל כצל שחור ומאיים. וסבתא, מילה היא לא אומרת.
אפילו בחלום לא באה אלי.
גלגלי החיים סובבו את עצמם כי הזמן כידוע לא נכנע לשטיקים של אף אחד. עצב או שמחה לא מאטים או מאיצים את סיבובי הזמן.
והם זימנו לי התמודדויות חדשות ואילצו אותי לשוב ולהתחבר נטולת סבתא וסבא. נטולת דוד. נטולת סלט חצילים.
מחזור החיים חידש את זרימת הדם שלי. היו ימים שהייתי אמיצה מאד והיו ימים שהתכווצתי מכונפת.
גדלתי מאד סבתא שלי. ולמדתי. הלוואי והיית רואה. או שבעצם יותר טוב שלא.
את בתוכי. מוצפנת.