אתמול נפגשתי עם "חברת סלונה", ואמרתי לה שאני קצת עצובה שאני לא כותבת כאן יותר, רק שהמעבר מלהיות "חסה חוסכת" ל" אדונית הארונית" הפך אותי למישהי אחרת, שכבר לא קורים לה דברים כל כך מעצבנים שעדיף לה לצחוק עליהם, אחרת תבכה…
הבוקר נזכרתי בשבת שלפני חודש וחצי. השבת האיומה ההיא, עם הגשם הבלתי נפסק והאסונות שקרו בעקבותיו.
באותה השבת נסעתי לבקר את אמא שלי בירושלים. התחזיות אמרו גשם, אבל כשקמתי השמיים היו אפורים אך לא רוחשי רע. אז נסעתי.
הייתי אצל אמא שלי, היה נחמד, ולצערי נאלצתי לצאת ממנה מוקדם יחסית כי הבטחתי ללקוחה שלי שאבוא לעזור לה.
זה לא שאני כל כך אוהבת לעבוד בשבתות, אבל אותה לקוחה העבירה את כל תכולת ארון הבגדים שלה לגלריה, לטובת תערוכה שלה, והיתה חייבת לפנות את הגלריה ביום שלמחרת. וכמו שהחיים אוהבים לעשות, באותו יום נפטר אדם קרוב אליה, והלוויתו נקבעה ליום הפינוי.
במקרים כאלה אני תמיד מוכנה לעזור, מה גם שמדובר בלקוחה קבועה שאני מאד אוהבת.
אז נסעתי חזרה לתל אביב. בסביבות בן שמן נפתחו השמיים, ומצאתי את עצמי זוחלת עם עוד רכבים, כשכל הוינקרים מהבהבים סביבי. הדרך התארכה והתארכה, ואז גילית לאימתי שעומד להגמר לי הדלק. נשמתי עמוק ותהיתי איך אדע מתי אני צריכה לעבור לנתיב הימני לפני שייכבה לי הרכב. לא ידעתי מה לענות לעצמי אז פשוט המשכתי בנסיעה. אלי המדחיקים עשו איתי חסד, והגעתי בשלום לתחנת הדלק, ואפילו מצאתי חניה יחסית קרוב לבית שלי. פתחתי את דלת הנהג והמים שזרמו בכביש שצפו בשמחה תתוך הרכב. הבנתי שיבשה כבר לא אצא מהסיפור, ובגבורה שכשכתי את דרכי הביתה.
מרגע שהשלמתי עם הידיעה ששום טוב לא ייצא מהיום הזה – החליטו אותם אלים להראות לי כמה צדקתי:
בבית חיכו לי התושבים במגבים וסמרטוטים, וסיפרו לי בגאווה שהרגע גמרו לגרוף את השיטפון שחדר דרך מסילות החלון בסלון לחדרה של הפורת.
גייסתי את אותם תושבים חרוצים לבוא איתי ולעזור בפנוי הגלריה. כשנכנסתי לרכב של אב הבית והתיישבתי, נשמע ספלאצ שאינו מתבטא לשתי פנים, ושהעיד שהחלון לידי לא היה באמת סגור. תוך שניות הרגשתי איך הרטיבות מטפסת לי במעלה הגב.
כשהגענו לגלריה הודיעה הבטריה של האוטו שזה היה אמנם טיול נחמד, אבל מבחינתה הוא הספיק, וזה הרגע שבו היא בוחרת להשיב את נשמתה לבורא. הכבלים להתנעה, מצידם, הודיעו שהם קרועים.
בתוך הגלריה גילינו ששום דבר עדיין אינו ארוז. אני ונארוטו הסתערנו על השקיות, דחפנו לתוכן בגדים, בעוד אב הבית מזעיק עזרה ומצבר חלופי.
וגשם גשם גשם.
ארזנו. העמסנו. התנענו. התיישבנו. ספלאצ.
הגענו לבית הלקוחה. רטיבות באזור השכמות, הרכב נשאר מונע ליתר בטחון, פרקנו, סיבלנו הכל לאזור המעלית, חיכינו בסבלנות כמה דקות עד שהפנמנו שהמעלית לא עובדת. נכנסנו להתקפת צחוק. סחבנו הכל במעלה המדרגות והכנסנו לדירה.
ירדנו, פגשנו את הלקוחה שרצתה לפטפט קצת, התנצלנו, נכנסנו לרכב המונע. ספלאצ.
אז מסתבר שגם לאדונית הארונית יכולים להיות ימים של חסה חוסכת.
גם בימים כאלה אני משתדלת לראות את הצדדים המצחיקים. כמעט תמיד אני מצליחה.
אם יש לכן פרויקטים שקשורים בסידור בתים או בפינוים, ואתם רוצות עזרה ממישהי שלא מפחדת מגשם, תקלות, עבודה בימי חופש, וגם מצליחה להפוך אותם לזיכרון מצחיק – 052-4231613