הבמאי ג'יימס קמרון אמר פעם:"פתח מצלמה ,תעד איזה רגע ,ערוך אותו,וזהו הפכת להיות במאי".
ואכן,פעמים רבות אנו שומעים מאנשים אשר החליטו ללמוד צילום מסיבות כאלו ואחרות שהם מגדירים את עצמם כ"לא אומנותיים".
כלומר: הם באים ללמוד צילום כי לדעת לתעד משפחה,חברים,טיולים,ובילויים משותפים ,ואין בכוונתם לעסוק בצילום אמנותי או מקצועי .
ולכן, הם פשוט רוצים לדעת איך מסתדרים עם המצלמה במיוחד בעידן הדיגיטלי שבו נדמה שהמצלמות יודעות הכל בעצמן,וכי הטכנולוגיה משתלטת לנו על החיים.
כל העניין הזה של לדעת לתפעל את המצלמה מובן לנו וברור ואנחנו בהחלט מלמדים זאת ללא כל יומרה אמנותית אבל להבדיל, אנחנו מאמינים שצילום הוא כלי לביטוי אישי, ואין לכך קשר לצילום אמנותי או מקצועי.
גם כשאנחנו מצלמים את המשפחה והחברים או נושאים קרובים לליבנו – קיים הביטוי האישי כשהמושג 'ביטוי אישי' נחלק לשתי נקודות עיקריות:
1. מה אני רוצה לומר?
2. כיצד אני אומר זאת?
אנחנו מביעים את עצמנו באופן אישי בהרבה מאוד תחומים.
כשאנו פוגשים אדם נדבר אליו באופן מסויים.
אופן הדיבור שלנו יושפע ממידת ההיכרות שלנו עם האדם, ממצב הרוח שלנו באותו רגע, מנושא השיחה ומאישיותנו.
האינטונציות, הקול, המילים בהן נבחר ושפת הגוף שלנו, הם הכלים דרכם נבטא את עצמנו.
אנחנו יכולים לצחוק או לבכות, לשמוח או לכעוס – כל אלה ועוד מהווים למעשה את אותו 'ביטוי אישי' עליו אנחנו מדברים.
וכשאנחנו מדברים על צילום, אנחנו מדברים על שפה חזותית. את המילים בשפה הזו מחליפים דימויים. כשאנחנו מצלמים, ההבעה האישית שלנו באה לידי ביטוי דרך צילום וכמו שלא היינו רוצים שיגידו לנו איך להתייחס לאדם זה או אחר במצבים יומיומיים, לא היינו רוצים שיגידו לנו כיצד להתבטא דרך הצילומים שלנו.
מה שאנחנו מצלמים והאופן שבו אנחנו מצלמים הם הביטוי האישי שלנו.
כי כשאנחנו לומדים צילום אנחנו צריכים לדעת שצילום הוא לא רק לדעת לתפעל את המצלמה. גם אם הצילומים שלנו מתרכזים 'רק' במשפחה, בחברים, בטיולים ובבילויים המשותפים.
ולכן ניתן לומר כי גם בצילומים מהסוג הזה ישנו מקום לביטוי אישי.
איזה כיף לדעת להעביר דרך צילום את ההתרגשות שאנו חשים כשאנו מצלמים את הילד שלנו מחופש בפורים ולא רק מתעדים עוד ילד מחופש כי מישהו הנחה אותנו ש'ככה מצלמים'?
כשאנחנו לומדים צילום אנחנו צריכים להבין שלא מדובר דווקא בציוד הצילום. צלמים רבים במהלך ההיסטוריה של הצילום צילמו צילומים גם בהעדר ציוד שהוא המילה האחרונה.
אנרי קרטייה ברסון, אחד הצלמים החשובים במאה העשרים, השתמש באותה מצלמה וכמעט באותה עדשה במהלך כל שבעים שנות הקריירה שלו! המצלמות השתכללו והוא בשלו.
זה לא הפך אותו לצלם פחות טוב.
ואז כשאנחנו לומדים צילום אנחנו צריכים להבין שצילום הוא מבט ואמירה אישיים ושהמצלמה היא כלי טכני דרכו נעביר את הביטוי האישי שלנו.
ומעבר לציוד, קיים כמובן גם המבט שלנו. פעמים רבות אנחנו רואים צילומים שאין להם זהות.
מה זה אומר? זה אומר שטביעת אצבע או יותר נכון טביעת עין אישית נעדרת מהם. ברוב המקרים עוסקים הצילומים הללו בתופעות.
ברוב הצילומים הללו יופיעו אובייקטים שרוב האנשים ממילא ישימו לב אליהם כי הם תופעה, הם יוצאי דופן.
הם 'ראויים לצילום' כביכול.
הצילום בתרבות שלנו נתפס כמשהו שצריך לעבוד לפי חוקים מסויימים אבל החוקים הללו מבטלים למעשה את הביטוי האישי.
התלבושת אחידה הזו, הצילומים חסרי הזהות הללו, קיימים בכל דוכן שמוכר גלויות.
ולכן נשאלת השאלה:אז מדוע לצלם בעצמנו? מדוע להשקיע זמן, כסף ומאמץ בכדי ליצור צילומים שבסופו של דבר אינם שלנו?
הרעיון בצילום הוא לפתח את המבט שלנו כי כל אחד מאיתנו רואה וחווה אחרת.
ג'וליה מרגרט קמרון, הינה אחת מהצלמות הראשונות שעסקו בצילום במאה התשע עשרה, צילמה צילומים שנגדו לחלוטין את חוקי הצילום של תקופתה.
הצילומים המקובלים דאז היו קפואים, חדים, ברורים וחסרי נשמה.
לא ניתן היה להבחין בסגנון אישי של צלם זה או אחר.
ולכן, היה חשוב להראות את המצולם והצילום נתפס כ'מעתיק את המציאות'.
קמרון לקחה את הצילום למקום אחר. בהביטה בצילומים הפופולאריים של תקופתה היא מבינה מהר מאוד שלא ייתכן שכולם נראים אותו דבר. בעזרת מצלמה ועדשה, שלא ממש התאימה לצילום דיוקנאות, היא מצליחה ליצור דימויים אישיים שיש בהם אמירה אישית וטביעת עין שהיא רק שלה.
צלמי התקופה, אותם אלו שפעלו לפי 'חוקי הצילום' כינו אותה 'הגברת החובבת'.
קמרון ממשיכה בשלה וזוכה לתהילה.
וכן,צילומיה הפכו לאחד מעמודי התווך המשמעותיים ביותר בצילום.
היא השתמשה במלצמה שלה ככלי לביטוי אישי.
יתרה מכך, היא השתמשה במגבלות המצלמה שלה כדי לבטא את עצמה.
טכנית, צילומיה הוגדרו כ'לא נכונים'.
בפועל הטכניקה 'הלא נכונה' שלה נעשתה מתוך בחירה לצורך חידוד הביטוי האישי.
זה בדיוק העניין בצילום וזה העניין שהרבה מאוד אנשים לא מבינים כשהם מתחילים לצלם.
הרבה מאוד אנשים מנסים לצלם כמו מישהו אחר או לחליפין, אם מישהו הולך ללמוד צילום בסופו של דבר הוא מצלם כמו המדריך שלו.
זו גישה מנוונת המקבעת את המבט.
הביטוי האישי הולך לאיבוד. האלמנטים שכל כך מאפיינים אותנו נמוגים.
לא מזמן הסתיימה תחרות הצילום בנושא 'זמן' בחסות 'דרך צילום'. התחרות הייתה פתוחה לקהל הרחב.
אחד מהמיילים שקיבלנו שאל מהו 'זמן' כי הכותרת של התחרות נורא מופשטת.
נכון ענינו לו, זה בדיוק העניין, זמן נתפס אצל כל אחד מאתנו באופן שונה וזה מה שיפה בו.
יש ביטויים שונים לזמן, ביטויים אישיים לזמן.
אותם אנו רוצים שתביע בצילום שלך בלי שאנחנו ננחה אותך מה לצלם ואיך לצלם אותו.
ביום רביעי האחרון התקיימה ביקורת עבודות אחרונה בקורס יסודות הצילום.
אליו הגיעו משתתפי הקורס כאשר אין להם ידע מוקדם בצילום.
יחד עברנו 14 מפגשים ולאט לאט הם נפתחו לעולם רחב ועשיר של צילום.
בסופו של דבר כל אחד מהם לקח את מה שלמד לכיוון שלו, לעצמו.
וכן, האישיות שלו והאופי שלו ניבטו מתוך הצילומים.
וכן,הדרך שבה אנחנו מלמדים את הקורס היא דרך המאפשרת לאנשים להגיע למקום שלהם מבחינת הביטוי האישי.
לעולם לא נכריח מישהו לצלם כמונו. הרי אנחנו אנשים שונים. אנחנו מביעים ורואים דברים אחרת. המבט שלנו אינו בהכרח 'המבט הנכון' כי אין חיה כזו 'נכון' בצילום.
יש לנו ארגז כלים אינסופי כמעט ליצירה ואנחנו צריכים להחליט מה מתוכו מתאים ברגע נתון.
אנחנו חייבים להבין שאין שבלונות בצילום ואסור לנו כמורים להגביל או לצמצם את ראייתם של הסטודנטים כי אז אנחנו מסרסים את היכולת היצירתית שלהם ומנוונים אותה.