זו הפעם הרביעית שאני מקימה את הסטודיו שלי כמעט מאפס. בכל גלגול שלו הייתי קצת אחרת, כיוונתי קצת שונה. הפעם, אני מקווה, תהיה הפעם האחרונה שאדרש להתחלה חדשה.
בכל אחד מגלגוליו הסטודיו קיבל צורה קצת שונה: בהתחלה זו היתה שותפות, עם חלוקת תפקידים ברורה ומוסכמת, והתנהלות שהביאה את הסטודיו לנקודת הסגירה שלו, כי לא מספיק שיש הרבה עבודה, היא צריכה גם להיות מתוגמלת כראוי. הסטודיו נסגר בידיעה שייפתח שוב, בליווי מקצועי מתאים.
עברו שנתיים, שבהן הבנתי שאיני יכולה לחזור להיות שכירה. בהמשך להחלטה ההיא, פתחתי סבב חדש בחיי המקצועיים, בליווי איש מקצוע שלימד אותי איך מנהלים עסק עצמאי. זה לקח שנה של ליווי מקצועי ועוד שנה עד שהסטודיו הצליח להמריא, הפעם כשאני טסה סולו. המון עבודה סיזיפית, תהליך עמוק עם עצמי כדי לדלות מתוכי את הכישורים הדרושים להישרדות בשוק הפרוע ונחישות להצליח איפשרו לי להתייצב בעבודה שאני אוהבת ולהרגיש סיפוק מההצלחה האישית והמקצועית.
מיתון עמוק וקשיים אישיים הביאו את הסטודיו שלי אל עברי פי פחת, עד שהכנסותיו המגוחכות אילצו אותי לחזור להיות שכירה בכל תנאי ובמשכורת מינימום, בשניים או שלושה מקומות במקביל. במשך תקופה לא קצרה התפזרתי בין שרידי העבודות בסטודיו לבין 2 משרות כשכירה במערכות עיתונים, נלחמת להחזיק אותו בחיים עד יעבור זעם. והוא עבר, הזעם. בפעם השלישית אספתי את עצמי ואת הנחישות שעוד נותרה בי והתחלתי שוב, כמעט מאפס. שוב היתה עבודה סיזיפית, אבל היו גם סיפוק אישי ומקצועי, דרכים חדשות ותמיד תמיד – אמונה בדרך ובעצמי. הסטודיו שלי היה עבורי תזכורת מתמדת למסוגלות שלי, למקצועיות וליכולת ההישרדות שלי.
ואז, בדיוק כשיכולתי להתרווח על הכסא המשרדי המרופד שלי, נהנית מעבודה מספקת, לקוחות נאמנים ומכובדים ורמת הכנסה סבירה שאיפשרה לי עצמאות כלכלית, ניחתה עלי מכה שטרפה את הקלפים וביטלה את כל מה שבניתי בזיעת אפי. הסטודיו הושבת כמעט לחלוטין למשך למעלה משנה ורק עכשיו, אחרי למעלה מחצי שנה של חיפוש הדרך לחזור, אני מתפנה להרגיש את התיסכול ואת האכזבה. אני מנחשת שכך חש סיזיפוס במשימתו האינסופית.
הפוסט הזה התחיל מתוך רצון לבדוק את ההבדל בין הפעמים הקודמות בהן בניתי את הסטודיו לבין הפעם הזו, שמרגישה קצת אחרת, לא פחות נחושה אבל הרבה פחות נוקשה, עם הרבה הקשבה לעצמי ולצורך שלי לא לחזור לטירוף שבו חייתי פעם. והנה, בעודי כותבת התברר לי שאני מתוסכלת, עייפה ואפילו כועסת, תוהה לאן נעלמה הידיעה שאני יכולה לעשות את זה שוב, שהרי עשיתי את זה כבר שלוש פעמים, והצלחתי. יותר ויותר אני יכולה להיזכר ברגעים הרבים בהם ייחלתי לנס שיאפשר לי לוותר על כל זה, להתרכז בלימודים ולבחור בפינצטה את הפרוייקטים שבאמת מעניינים אותי, שיביאו לחיי עוד משהו מלבד פרנסה. אני מתוסכלת כי בגילי המתקדם אני לא רוצה להרגיש שאני צריכה להתחיל מחדש, שאין לי ביטחון תעסוקתי וכלכלי, שאני שוב חיה מהיד לפה. בשלב הזה בחיי הייתי צריכה כבר לנוח על זרי הדפנה של הצלחתי המקצועית וליהנות. פשוט ליהנות מכל מה שיש לחיים להציע לי. במקום זה, אני מוצאת את עצמי מוותרת על בחירות שהייתי מעדיפה לעשות, מאמצת אורח חיים כמעט סטודנטיאלי במובן הכלכלי-נסמך של המילה ומתאמצת ממש לראות את האור בקצה המנהרה.
ואני גם כועסת. ממש ממש כועסת. כועסת על היקום, הגורל או איך שאקרא לזה, שביד אחת הגשים לי בדרכו המעוותת את משאלות ליבי הכמוסות ביותר ובידו השנייה לקח לי אוצרות יקרים, והותיר אותי כך, חבולה ונדהמת, תוהה אם לבכות או לצחוק, להתעצב או לשמוח, לראות את המחצית הריקה של הכוס או את זו המלאה.
לאחר שבועות של התלבטויות, חיבוטי נפש ואפילו התעלמות מלאה מהנושא, אני חושבת שהגעתי להחלטה פנימית על המשך הדרך, ומתוך ההבנה הזו של מה באמת חשוב לי בעבודה ועל מה אני רוצה לוותר, אני מרגישה שאני יכולה להתחיל באמת את הסבב הרביעי של שיקום העסק שלי ואת החלק הבא של חיי. יש בי חלק שבטוח ביכולותי, שיודע שזה רק עניין של מיקוד במטרה, אבל לצידו יש גם חלק שמרגיש נטול אנרגיות, עייף ולא מרוצה. יש בתוכי ויכוחים פנימיים בין שניהם, כשכל אחד מושך לכיוון שלו, בטוח שהוא הצודק הבלעדי. כך אני מוצאת את עצמי מתעוררת בכל בוקר עם השאלה 'מה היום? אני בעד או נגד?' ובהתאמה – גם ההספקים, ההתקדמות והמחשבות היצירתיות. אני מגלה שמשקפיים ורודים יכולים לפעמים להטעות: כל עוד אני מרכיבה אותם, הכל באמת ורוד. לפעמים אני צריכה להתאמץ יותר, אבל עדיין – העולם נצבע בוורוד דרכם. ולפעמים גם המאמץ לא כל כך עוזר, או שאני פשוט מתעייפת ומוותרת עליהם, ואז קשה לי להרגיש את כל הטוב הזה שנמצא בחיים שלי. כל עניין ההתחלה החדשה הזו נראה לי פתאום גדול, מייגע ומעורר בתוכי התנגדות. פתאום אני שוב ילדה קטנה שמחכה למבוגר האחראי שיבוא וייקח אחריות על המצב, יציל אותי מהמשימה הסיזיפית של מלאכת החיים. כנראה שיהיה בסדר. משקפיים ורודים או לא?
