לא מסוגלת לצאת מהבית החם והמכיל , שקלט אותי מאז הבריחה מהדליקה. ואני בעייפות אדירה. כל הזמן.
צלילי הזעקות של השועלים בשמורה שבורחים מהעשן הסמיך שירד עלינו אמש עדיין מהדהדות באזני.
אתמול נתבשרתי שאין יותר מוקדי אש בשכונה שלי, שחזר החשמל לביתי ומתחילים לפנות את החצר מהפסולת והפיח.
אבל לחזור הביתה משמעו להיות עכשיו לבד. לחזור למקום שבו רק לפני שלושה ימים "פרחה נשמתי" מרוב בהלה.
כשסוף סוף נרגעה האש בזיכרון יעקב, התחילו להגיע הדיווחים על דליקות נוספות במודיעין, בשער הגיא, בחיפה. חברות שלי שאך זה הציעו לי את ביתן כמקום מפלט והתרגעות –נאלצו עכשיו לפנות את בתיהן…
ופתאום זיהיתי את ההרגשה המוכרת והלא חביבה של חרדה שמזדחלת כמו חיה לפני שמתנפלת על טרפה.. את הפחד שמתיישב עלי כמו פעמון זכוכית אטום שדרכו אני מתחילה לצפות בעולם, מתקשה לנשום.
זה קרה לי לפני כ 14 שנה כשגרתי בירושלים והיה פיגוע בסופרמרקט קרוב לשכונה שלי..שבוע שלם לא הצלחתי לצאת אז מהבית.
לא! זה לא קורה לי שוב!
מה שעוזר (לי) להשתחרר ממצבים כאלה הם גילויי אהבה . רק בכוחם לחדור את השכבה האטומה הזו שהלב שלי פתאום קפא בה, כמו מסך תקוע.. ויש כל כך הרבה אהבה מסביבי! חברים מכל העולם מסמסים ומתעניינים, חברים וירטואלים מהפייסבוק מציעים עזרה, ובשכונה שאני גרה בה גילויי האהבה והסולידריות בין האנשים בשכונה מרגשים אותי עד דמעות, דמעות טובות שמנקות את הלב. ואני קוראת את המסרונים שרצים בקבוצת הוואטסאפ השכונתי:
תמיכה בנשי לוחמי האש: מזמינה לארח אישה וילדים של לוחם אש לארוחת שישי ותמיכה במה שצריך.
הבית שלי שלם ומרווח לכל מי שמחפש מקום קרוב לאזור השיקום שלו, לשים ראש. יש מקומות ישיבה בשפע, שולחן ענק, נארגן מזרונים ללילה אם צריך, אפשר להצטרף לארוחת שישי ולקנח בערב מוסיקה!
מתארגנת קבוצה של תושבים שמעוניינים לבוא לעזור בארגון הבית, להתארגן באוכל. ציוד וכל מה שצריך בחזרה שפויה לבתים.
ועוד שפע שלי גילויי אהבה.
וזה מוביל אותי להסתכלות מזווית אחרת על פרשת השבוע: חיי שרה.
יצחק הוא הדמות שאני בוחרת לחקור הפעם.
מה הוא יכול ללמד אותי? מה החוויה שלי יכולה להוסיף להבנת מצבו?
יצחק שבשבוע שעבר נעקד אל המזבח, לא שב עם אביו אל ביתו לאחר הצלתו.
אברהם חזר אחרי העקידה לבאר שבע ויצחק הלך לבאר לחי רואי. לאותה הבאר שהגר זיהתה במצוקתה משאזלו המים, כשחייה וחיי בנה היו בסכנה..
הגר- הלא היא הזרה.
מדוע בחר יצחק להגיע למקום הזה דווקא?
אולי משום שאחרי האירוע הטראומטי שעבר נסגר ליבו והוא הרגיש זר לעצמו?
אולי הרגיש שהוריו הפכו זרים לו? והיה לו טבעי יותר להתרועע עם ה"זרה" , שהיא לא פחות מאימו יולדתו!?
מה אולי הוא הרגיש כלפי אביו שהיה מוכן לעקוד אותו על המזבח ולהעלות אותו באש?
האם חשב ברגעים אלה גם על אימו שרה? האם העלה בדעתו שהיא ידעה והסכימה? (שגם היא בגדה בו?) או שהניח שהיא גם רומתה ושהאמת הוסתרה ממנה?(כפי שהמדרש מציע).
בכל אופן בקריאה שלי אינני יכולה שלא לשים לב לפרט שזועק לעיני: שרה מתה (המדרש אומר שמרוב צער על העקידה), אבל רק אברהם הוא שקובר אותה. יצחק לא מוזכר! לעומת זאת כשאברהם מת בסוף הפרשה- יצחק (יחד עם ישמעאל) קובר אותו.
אז מה זה אומר שהוא לא הגיע לקבורת אימו??
ואולי הוא חש שזה מקום אנרגטי מיוחד שבו אפשר לפגוש את אלוהים,כמו שמלאך אלוהים נגלה שם להגר?
לשוחח איתו? "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ".
יצחק יצא לרטריט ארוך בבאר לחי רואי, ויוצא לשדה (לטבע) לשוחח עם אלוהים, ומוצא נחמה על מות אימו באהבתו לרבקה." ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם אחרי אמו" .
הרבה פעמים מצבים של פגיעות ואבדן מביאים אותנו לבנות מבצרים סביב הלב שלנו, ואז אנחנו עלולים לאבד גישה להוויה שלנו (בפנים) ולהוויה(יהוה).
ואולי האתגר הוא להתמסר לכוח המפורר שהאבל מביא איתו, ש עוזר לתחח את ההאדמה החרוכה, שמאפשר לפתח חמלה ואהבה (לעצמי ולאחרים), לקבל נחמה ולהבריא.
תודה. אני מצטערת. אני אוהבת אותך.
