ספרה של אליס מונרו הוא קובץ של סיפורים קצרים, המציג תמונות דרמטיות מהחיים,המשאירות אותנו לעיתים המומים ,ולעיתים עצובים וכואבים. הסיפורים השונים, מתרחשים לדמויות שונות, בגילאים ובתקופות שונות בחייהן. בכל הסיפורים חוץ מאחד הגיבורה היא אישה/ נערה/ ילדה.
אליס בסיפוריה דנה בעומקם של יחסים משפחתיים, בין בת לאם, בין בת ואב, בין נכדה וסבתה, ובין אחים.
המכנה המשותף בסיפוריה הוא חוסר הביטחון, של הבת/ הנכדה באם ,באב ובסבתא. היא רואה בהם גורם עוין ואף בוגדני.
הרגשתי שאני לא יכולה לבטוח באמי. היא היתה רכת לב יותר מאבי, וניתן היה לשטות בה ביתר קלות, אבל לא היה אפשר לסמוך עליה, ואין לדעת מה הסיבות האמיתיות לדברים שאמרה ועשתה. היא אהבה אותי, והיא נשארה עד שעת לילה מאוחרת כדי לתפור לי שמלה בסגנון המורכב שרציתי ללבוש לפתיחת הלימודים, אבל היא היתה גם האויבת שלי. תמיד זממה מזימות. (מתוך הסיפור בנים ובנות).
בינתיים מיי היתה יכולה לראות את החוף; היא ראתה עיקול ארוך של חול כמו בחוף האגם רק ארוך ומזהיר יותר; עצם המילה החוף עוררה בה תחושה של קרירות ועונג. אבל היא לא בטחה בה, היא לא הצליחה להבין; מתי אי פעם הבטיחה לה סבתה משהו טוב? (מתוך הסיפור טיול אל החוף).
דמות האב בסיפוריה, נעה בין דמות עוינת ובוגדנית (כלפי האם) . בסיפור " הקאובוי של האחים ווקר" האב מגיע לביתה של משהי שספק היתה אהובתו, ספק המאהבת שלו. ובסיפור "תמונות", דמות נשית נוספת נכנסת לבית בעקבות מחלת האם :באותה עת ניצבה מנורת נפט על השולחן. לכאורה הטילו אבי ומרי מקוויד צללים עצומים, שראשיהם התנודדו בגמלוניות כשדברו וצחקו. הבטתי בצללים במקום באנשים. הם שאלו, "על מה את חולמת?" אבל לא חלמתי, ניסיתי להבין את הסכנה, לקרוא את הסימנים לפלישה.
דמות האב אף מוצגת בעיני הבת כדמות ,שאף הבת עמוק בתוכה מוכנה שתמות.
לא משתי ממקומי כדי להזהיר את אבי או כדי לקרוא לו. האיש חצה את השביל שלי במרחק מה לפני והמשיך לרדת אל המים. אנשים אומרים שהפחד שיתק אותם, אבל אני הייתי נטועה במקומי, כאילו הכה בי ברק. ומה שאחז בי לא היה לתחושתי פחד אלא יותר הכרה. לא היתי מופתעת. מראה כזה לא מפתיע אותך, הדבר שתמיד ידעת שהוא שם ובא טבעי כל כך, נע בקלילות ובשלווה מבלי למהר במיוחד, כאילו נברא מלכתחילה ממשאלה שלך, מתקווה לדבר מה סופי, מבעית. (מתוך הסיפור תמונות)
גם בין שתי האחיות, היחסים הם רופפים, הן מעדיפות לא לדבר באמת על מה שהן מרגישות, על עברן ועל מי שהן.
אני חוששת- קרוב לוודאי ששתינו חוששות-שכשיגיע הרגע לומר שלום, אלא אם כן נמהר להתנשק ונלחץ זו את כתפיה של זו בלהט מעושה, ניאלץ להישיר מבט אל המדבר שבינינו ולהכיר בכך שאיננו סתם אדישות; עמוק בפנים אנחנו לא מקבלות זו את זו, ואשר לעבר שאנחנו חולקות בהתרגשות כה רבה, איננו חולקות אותו למעשה כלל, כל אחת שומרת אותו לעצמה בקנאות, ובינה לבינה חושבת שבשנייה הפכה זרה ואיבדה את זכותה עליו. (מתוך הסיפור השלום של אוטרכט).
ייתכן שילדים שגדלים כמונו מאבדים את היכולת להאמין- או להרגיש בנוח- בכל מציאות רגילה ושלווה? אבל אני לא שואלת אותה; אנחנו אף פעם לא מדברות על דברים כאלה. בלי גירוש שדים כאן, אומרת מאדי בקולה הדק והעליז עם האיכות הסלנגית ששכחתי, אנחנו לא מתכוונות לדכדך זו את זו. אז אנחנו לא מדברות. (מתוך הסיפור השלום של אוטרכט).
היחס כלפי האח, הוא יחס אמביוולנטי שנע בין אהבה , פחד ואף נסיונות להרע לו.
את נקודת המבט על העולם הגברי, אנו רואים גם במערכות היחסים בין הדמות הנשית לגברית. הגברים מצטיירים כנצלנים וכבוגדניים. בסיפור "תודה על הטרמפ", שהוא היחיד שמסופר מנקודת מבט של גיבור גבר, הגיבור "מנצל" נערה וכך גם חברו, ולבסוף נוטש אותה, כפי שעשו אחרים לפניו.
ובסיפור נוסף, הגיבורה ממתינה שאהובה יחזור מחופשה, והיא מגלה, שהוא חוזר נשוי לאחרת ונוטש אותה לאנחות.
מוטיב מעניין בסיפוריה של אליס הוא מזג האוויר בסיפורים. בכל הסיפורים ישנם תנאי מזג אוויר קיצוניים או קור כלבים ושלג או חום אימים עם 40 מעלות. בעיני זה לא מקרי. הפרטים בסיפורים קצרים הינם בעלי משמעות וחשיבות. מדוע היא בחרה לציין שוב ושוב את תנאי מזג האויר?
אולי כדאי להדגיש את הדרמה בסיפור, והטרגיות מאחוריו.
בסיפוריה דמויות של נשים זקנות. הן תמיד מצטיירות כטרחניות, כמוגבלות, כגרוטסקיות. אליס אף חוזרת ומכנה אותן בשמות כמו "הזקנה", הדודות הזקנות" וכדומה.
אני תוהה אם זקנים ממלאים תפקידים מסוגננים ופשטניים כאלה מולנו משום שהם חוששים שהתנהגות כנה יותר תעמיד את הסבלנות שלנו בנסיון; ואולי הם עושים זאת מתוך אנינות- כדי למלא את חובתם החברתית- כשבמציאות הם חשים רחוקים מאיתנו כל כך, שאין להם שום אפשרות לתקשר איתנו בכלל. (מתוך הסיפור השלום של אוטרכט).
כל סיפור וסיפור מכיל דרמה , שהיא פיסה מהחיים.הקורא אינו יכול שלא לחוש את הכאב, הכעס ואף את חוסר הביטחון העוטפים את גיבורות הסיפורים.
ולסיום, ציטוט מתוך הסיפור "טיול אל החוף", שפשוט העלה בי חיוך : " הזקנה תמיד אמרה שתיירים הם טיפשים, אם נדמה להם שמקום אחד טוב יותר ממשנהו, ושעדיף להם בבית."
XOXO
אחת שיודעת 😉
