רילוקיישן לנשמה

אחוזת קנאה ומלאת פרגון מול אותם אלה שמצליחים לנתק את עצמם כאן, מהמדינה, מהחדשות, מהאירועים, מהקצב המטורף והבלתי פוסק של מה שקורה. מלאת קנאה מול אותם שמצליחים לעשות pause למבזקי החדשות כל חצי שעה ולכותרות העתונים ומהדורה שנייה.
מחשב שפתוח ולכותרות עם האותיות הגדולות שצבועות אדום ומעידות שקרה משהו איום. זה קורה בערך כל יומיים ורבע או פעם ביום ואני אפילו לא מצליחה לנשום עמוק ולשאול עד איפה?  אני קמה בבוקר ותוהה לאיזה בלאגן אני מכניסה את עצמי היום. עם מי אני אריב או איזו קטסטרופה עם שכן דבילי, תאונת דרכים, מחבל שחדר או סתם איזה ח"כ שאמר איזו אמירה מטופשת ומעליבה היום.
מתי אני אקום ולא תהייה איזו שביתה או איזה מכונת כביסה מקולקלת שלי, תזכורת לחשבון חשמל לפני ניתוק, אני לא יודעת – זו סתם רולטה רוסית וצריך רק לבחור. בדרך כלל זה לא שאני אבחר את מה שיעשה לי את היום – העניין הוא שברולטה אין לי שום שליטה ואני לא יכולה לבחור התסריט שיעשה לי את היום פחות קשה.
אני לא יכולה לבוא בתלונות שאני עובדת פיזית או שאני מוציאה את הנשמה. אני יכולה לבוא בטענות ולקטר – אבל ביננו, לא יהיה לזה משהו כמו צידוק. זה יהיה סוג של מס – שפתיים שהפך לחלק מסדר היום. מוצדק או לא – אני מגיעה אולי למחצית היום ומרגישה כאילו הנשמה שלי עברה בתוכנית "סחיטה" במכונת הכביסה. ביננו – לא עשיתי כלום. הייתי ליד, הייתי בצד, שמעתי וראיתי אבל לא עשיתי באמת שום דבר אקטיבי.
בכל זאת אני עיייפה ומותשת – למה ? כי כמה פעמים אני יכולה להתמודד עם אמת ומציאות שסוחטים את הנשמה? שדוחקים אותי לפינה ומסבירים לי ש"ככה זה ואין ברירה" – ואני אומרת: מוכרחה להיות ברירה, מוכרח להיות אחרת – הרי לא כולם בכל מקום חיים בתחושת הטירוף הזו. לא כולם רוצים ולא כולם מסוגלים. מסתבר  וכנראה שאפשר גם אחרת.
נכון, כסף לא גדל על העצים ואם אין מקור פרנסה בצורת מקום עבודה או איזה שוגר דדי שידאג –  הקומבינה הופכת למורכבת יותר אבל עדיין אפשרית. לא, לא צריך מלחמות עולם ולא צריך להדיר שינה בלילה. אומרים שמי שרוצה באמת לעבוד – יימצא עבודה ( ???) אם רק ייעשה עבודת הכנה קודם. למי יש כח למרדפים האלה – מתי כבר אפשר להפסיק לחשוב על אקשן ולהתחיל לחשוב על רילקסיישן?
אני יוצאת לרחוב וזה לא בעניין סטריליות – אני פשוט מרגישה שאני נושמת אוויר. לא זוכרת מתי נשמתי אוויר בלי להסתכל על השעון ולזכור שבעוד…..חדשות. לכי תדעי אני אומרת לעצמי –  לא הספקת לדבר עם ד. היום והוא לא ממש כאן עכשיו. לא שמעתי מהבוקר חדשות, ובמדינה כמו שלנו לא לשמוע חצי יממה חדשות – אולי קרה משהו. ה"אולי קרה משהו"  הזה משגע אותי – אני  מרגישה כל הזמן כמו איזו גומיה שמותחים אותה וגם כשמרפים – זה כואב.
אולי אכפת לי יותר מדי, אולי אני יותר מדי מעורבת. אבל ככה זה – אם אתה מעורב אומרים לך : בשביל מה, זה רק ייגרום לך עוגמת נפש ויהרוס לך את הבריאות, ויש גם את רחוב הנשמות הטהורות שאלופות להגיד לאחרים, שכנים, מכרים וסתם כאלה קרובים רחוקים -: שאם הם לא מעורבים זה לגמרי לא ברור איך הם חיים וזה לא פלא שככה הדברים נראים. – "זו הרי המדינה שלי, מה- לא אכפת לי מה קורה במדינה שלי? הרי הילדים והחברים והמשפחה שלי כאן – "לא אכפת לי מה קורה? ".
אז תחליטי אני אומרת לעצמי, אם לא אכפת לך – תחפשי באמת מקום שיותר קל לחיות שם ויש מקומות כאלה, אם אכפת לך – תהיי מעורבת, תהיי מחוברת. תחליטי איפה את – רק אל תשבי על הגדר.
בבוקר ירדתי לקפה, ככה לשמוע מה התעדכן בערב, מי בגד ומי בהריון, איזה ואיפה יש מכירות סוף עונה, בכל זאת אנחנו בתקופה המתאימה. בין שלוק קפה אחד לשני היא מספרת לי שהם קנו דירה כי זה זמן מצויין להשקעה בנדל"ן. זה לא שאני רוצה להיות מנותקת מהמציאות, אני רוצה כי אני חלק ממנה, אני גרה כאן ואכפת לי איך זה נראה ואיך ומה ייעשה לי יותר טוב.
לא, מסתבר שקשה לעשות לי יותר טוב – מסתבר שהמציאות נמצאת בכל פינה של רחוב. תסעי לחו"ל, תברחי מכאן אומר לי השד הטסמני הקטן. למה לא אני בעצם חושבת, מה יש? מה יקרה אם אני אעלם לתקופה מכאן?
אנשים נוסעים, לוקחים אוויר, לא שומעים חדשות, מתעדכנים פעם ב…..ובכל זאת עדיין יש מדינה והעולם ממשיך לחיות. אני צריכה את זה. אני רוצה פשוט להיות.  בלי לשמוע חדשות, בלי לרוץ ולנסות לזכור אם שילמתי חשבון חשמל או ארנונה ומים . אני לא רוצה את הלחץ הזה. אני רוצה לקום  ולהביט אל  רחובות שיחסית שקטים בלי סירנות של אמבולנסים או משטרה. בלי נסיון לנחש אם זו תאונת דרכים או סתם רודפים אחרי מישהו, אני רוצה לקום בבוקר שלווה בלי להמר איפה ואיזה הפתעה בפינה.
אולי זו התקופה, אולי זה האנשים, אולי זו הצפיפות והחום ואולי הצורך לנשום אוויר בלי ברקסים, פשוט לנשום אוויר בלי לקלל את ההוא שחתך אותי על הכביש או את זו שביקשה לעקוף אותי בתור כי ….  די, אני לא  יכולה יותר. הולכת לעשות קצת pause  לנשמה במקום אחר. לפחות קצת. שבוע. שבועיים אולי שנתיים – משהו.
לא יודעת איפה, אולי לתקופה קצרה של שבועיים ו…די, אולי אני אצטרך קצת יותר עד שאתגעגע ללחץ ולבאלגן. כן, אפשר לעשות רילוקשיין לא רק למקום עבודה. לפעמים צריך לעשות pause לנשמה עצמה. לעצור הכל, להגיד "עד כאן"  ועכשיו מנסים לקחת אוויר, פשוט לנשום. אז מה אם אני מחליטה לעצור את הכל, אז מה אם אני לא יכולה יותר ? מותר לעשות רילוקשיין לנשמה ולהעביר אותה ואותי למקום שקט, שלוו אחר. אני רוצה לעשות רילוקשיין לנשמה שלי – מגיע לה !!
לא תמיד צריך להחליף עבודה או סניף למדינה אחרת, אפשר לעשות את זה הרבה פחות דרסטי, להקשיב לנשמה , להבין שאי אפשר להמשיך ככה, לעצור קצת ולעשות סוויץ' ולחיות קצת אחרת….קצת.