It's so hard to turn your life over
Step out of your comfort zone
It's so hard to choose one direction
When your future is unknown
(Game called Life, Leftover Cuties)
כל כך נכונות לי, המילים האלה. זה המקום בו אני נמצאת היום: מנסה לבנות את החיים שלי מחדש, לצאת מאזור הנוחות שלי, המוכר והבטוח, אבל מגביל במידת מה, ולבדוק מהו הכיוון הנכון לי, מה הדרך המתאימה לי. בחוץ, למרות שספטמבר רק מתחיל, כבר יש אווירה סתווית: רוחות קרירות כשאני משקה את הגינה שלי, בלילה אני כבר מתכסה עד למעלה, והבוקר לראשונה מזה זמן רב לא ברחתי מהשמש, שהיתה, שלא כהרגלה, מלטפת ונעימה. בשבילי, הסתיו הוא תמיד תקופה של חשבון נפש, התבוננות פנימה ומחשבות על שינויים. השנה, יותר מתמיד, יצקה המציאות שלי תוכן חדש לתהליך הזה, ורוחות השינוי נדמות לי לעיתים כסערות.
קשרים הם דבר מורכב. הם בנויים מהמון המון פרטים קטנים, חשובים יותר או פחות, משמעותיים לאחד ושוליים לאחר. כל המארג העדין הזה צריך להתקיים בהדדיות בין שני אנשים ולהתאים רוב הזמן לשניהם. בתוך הקשרים שלי, בכל אחד מהם, יש כל הזמן תנועה: יש התקרבות והתרחקות, יש עליות וירידות, ויש תנועה משותפת קדימה. בכל קשר זה קורה באופן שונה וייחודי לו, ואיני יכולה להסיק מהאחד על האחר.
מטבע הדברים יש קשרים שמעסיקים אותי יותר, ממש על בסיס יומיומי. למשל, על הפרק בימים אלה מונחת ההורות שלי: איך אני רואה אותה, איך הבנות מרגישות איתה, מה מתוכה נובע מתוך הדפוסים שלי, ושאלת מיליון הדולר – איך אני יוצאת מהמקום הבטוח ושוברת את הדפוסים לטובת תקשורת אמיתית, כנה ומטפחת. זה לא פשוט, ענין ההורות. הרי הילדים לא מגיעים עם הוראות הפעלה, ובהיותנו יצורים רחוקים משלמות, עניין הטעויות הוא בלתי נמנע. לאחרונה הוצבה אל מול עיניי מראה, ומה שהשתקף מתוכה לא נעם לי כל כך. עברו עלי כמה ימים של סערת נפש, וכמו בסערות, מגיע היום שבו השמים מתבהרים ואז האוויר נקי וטהור, ותחושות של רוגע ושלווה משתררות. כשהגיע הרגע הזה, יכולתי לראות בבירור מה מכל זה נבע מתוך העבר, שאותו אני יכולה בהחלט לשחרר כדי לשנות. השינוי מורכב, כמובן, ולא פשוט. זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל הצעד הראשון, המשמעותי ביותר בעיניי, כבר נעשה: העזתי להסתכל בעיניים פקוחות, לא שיפוטיות מחד ולא מטייחות מאידך, ולראות לראשונה את המציאות כפי שהיא, לא יותר ולא פחות. מכאן כבר קל הרבה יותר לצמוח ביחד אל קשר בעל איכויות חדשות.
באזור אחר בחיים שלי אני פוגשת את עצמי בהתנהלות שונה לחלוטין. בתוך קשר שלא מתיימר להיות עמוק, אני פוגשת את עצמי הכי קרובה לעצמי, וזה מפתיע אותי. דווקא במקום הזה אני לא מצפה לזה, ואולי זה בדיוק העניין: כשהפחד לאבד, החשש ממה שיחשבו עלי, הצורך לרָצות ולהתפשר, כל אלה אינם חלק מהקשר, או אז אני יכולה להביא את כל חלקַי – החינניים והבלתי נסבלים כאחד, ולהרגיש טוב עם עצמי. ההפתעה האמיתית כאן היא שכולי מתקבלת בשמחה, כל חלקַי מקבלים יחס הולם ואני כולי שם. ומנגד, יש גם ימים שהכל מרגיש סתמי, שטחי וחסר טעם. הרי אין מקום למה שהוא מעבר, עמוק יותר. אין מקום לכמיהה, לנתינה ולקבלה הדדית אמיתית. התנועה בתוך הקשר לא לחלוטין ברורה לי, ואני מוצאת את עצמי תוהה מה מכל מה שאני חווה הוא הדבר האמיתי, ומה הוא זנבות של מי שהייתי פעם או התחלות של ההוויה החדשה שלי. כאן קשה לי יותר לנקות את המשקפיים שלי כדי להיטיב לראות את הפרטים באותן עיניים פקוחות ואובייקטיביות, ואני נעה בין תחושות מנוגדות של קבלת מענה לצורך לבין תחושה של 'זה לא זה'. אז מה אני עושה עם הפער הזה? ואולי בעצם השאלה האמיתית היא מהו הצורך האמיתי שלי? מה שבדרך כלל, לרוב? ואולי אני מסתפקת במה שיש כי זה מה שיש, ומדי פעם, כשאני מסכימה להסתכל יותר פנימה בלי לפחד, אז עולה הצורך האמיתי, זה שרוצה יותר? אין לי תשובות.
כשמתגנבת תחושת הכישלון לליבי, ההרגשה שאני לא מצליחה להביא את הקשרים שלי למקום הנכון לי, אני שולפת מכובע הקסמים שלי קשר אחד שבו עשיתי שינוי מהקצה אל הקצה. היה שם קשר נטול תקשורת לחלוטין לאורך שנים רבות, עד שמשפט אחד של מישהו מבחוץ גרם לי להבין משהו מאוד בסיסי ולשנות בתוכי את ההתייחסות. כך התחיל השינוי גם אצל הצד השני, ועד היום, זה משביח והולך מיום ליום. אני יכולה לראות איך מדי פעם אני נסוגה לדפוסים של פעם, אבל אין ספק שגם זה קורה מתוך תקשורת ישירה ופתוחה ולא מתוך חוסר תקשורת, כמו פעם. התחושה המופלאה שהרווחתי ממלאת אותי בכל שיחה ובכל מפגש, ואצורה בגוף שלי, מוכנה להישלף ברגעים של קושי.
מזה זמן מה שאני מרגישה בתוכי אי שקט. הוא נוגע כמעט בכל רובד בחיים שלי, לעתים אני אפילו טופלת עליו את בעיות השינה שלי, גם אם לא תמיד בצדק (כי מישהו חייב להיות אשם באיכות השינה הירודה שלי…). יש לי מין תחושה כזו שמי שנמצאת מאחורי אי השקט הזה, הטרחנית הפנימית שלי שנועצת בכתפי את אצבעה הדוקרת מדי פעם, מנסה בעצם להגיד לי להתעורר כבר, להסתכל ללא משוא פנים על החיים שלי שמקבלים עכשיו מבנה חדש, ולקחת לעצמי מקום ראוי, כמו שאני באמת צריכה, כמו שמגיע לי. חשבתי שאני כבר יודעת לעשות את זה – לקחת לי מקום. בעצם, כך אני מגלה בימים אלה, עדיין לא ממש הפנמתי את היכולת הזו, עדיין יש מקומות בהם אני חוזרת למנהגי הישנים, רק שהיכולת שלי לספר לעצמי סיפורים השתכללה ואני משכנעת את עצמי שזה מה שבאמת נכון לי, מה שאני באמת רוצה. אז אני מתהלכת בעולם עם ערימה של סימני שאלה מעל ראשי, מחפשת בתוכי את התשובות ולא מוצאת. מדי פעם, כחלק מהמסע המתמשך שלי אל עצמי, אני מצליחה להבהיר לעצמי עוד עניין, לפתוח עוד דלת למקום חדש. לעתים המסע הזה מרגיש למעלה מכוחותי, וגם אז אני נסוגה אל המוכר. בדרך כלל אני מגלה שהאזור הזה, המוכר והנוח, כבר אינו כזה עבורי, לא באמת, ואני עומדת בצומת, מחפשת שילוט מכוון. הקשבה לעצמי ומשקפיים ורודים, זה כל מה שדרוש. וזה כל כך לא פשוט לפעמים.
