רוח, רוח

השעה חצות והרגע חזרתי מבילוי לילי בבית קברות בחברת שני הבלוגרים מהבניין הסמוך ובני זוגם. ניתן לומר שהיה זה סיור אנתרופולוגי לבלוגרי הספרינג גרוב לרגל חודש הרוחות הרעבות ויום הולדתה של י׳ סינגפור, הבלוגרית הידועה גם כ – 17-07 ( ע״ש מספר הדירה שלה או תאריך יום הנישואין שלה, תלוי את מי שואלים).
ל-י׳ מלאו בתחילת השבוע מספר אי זוגי של קייצים וכדי לחגוג לה, יצאנו איתה לארוחת ערב טובה ולקינוח – טקסים בודהיסטים בבית קברות מקומי בקצה האי, במקום בו סינגפור כמעט והופכת למלזיה. המקום הכי רחוק אליו ניתן להגיע פה עם דרכונים ישראלים.
היה זה רק טבעי לסיים את יום הולדתה של י׳, מכשפה בחסד, בבית קברות בו נחגגים טקסים לרגל חודש הרוחות הרעבות.
מה זה חודש הרוחות הרעבות אתם שואלים?
אז מלבד היותו החודש הראשון של נשים שנרשמו זה עתה ל״שומרי משקל״, מדובר בחודש השביעי ללוח השנה הסיני בו נפתחים, לפי האמונה המקומית, שערי השאול ורוחות המתים יכולות להיכנס לעולם החיים. בזמן זה עסוקים הסינים בריצוי הרוחות ע״י מנחות שונות בניהן מאכלים טובים, הדלקת קטורת, שריפת ניירות וכל דבר מנייר שמסמל את אהבתו של המנוח- ממכונית מרצדס מנייר דרך תיקי שאנל ועד וינטלטורים (עבור רוחות של עובדים סוציאליים). הכל כשר כשמדובר ברוח רעבה. מי כמוני יודע איך רעב יכול להעביר אדם חי על דעתו, אז קל וחומר – רוח רעבה….
סינים לא מתעסקים עם רוחות רעבות ולכן בית הקברות היה מלא בשולחנות וכיסאות מסודרים כמו באולם שמחות ברמלה ביום חתונה עם 800 מוזמנים, ועליהם מנות ממיטב המטבח הסיני. הרמז היחיד לכך שהשולחן מיועד למתים היה העובדה שהצ׳ופסטיקס, מקלות האכילה הסיניים, היו תקועים באופן אנכי במזון – סימן למוות. הדיוט היה יכול לחכות שעות למארחת ולא להבחין שהיא בטח מרחפת לידו עם מספר השולחן שלו בידה….
למעט פטריק סוויזי בתפקיד ה- ghost , היה שם הכל.
בית הקברות היה מואר כולו בשל מאות הנרות והקטורות שהונחו על כל הקברים. המוני אנשים הסתובבו בין הקברים כאילו זה בוקר רגיל בתחנת רכבת סואנת ולא 11 בלילה בבית קברות נידח. איש דת עבר בין הקברים עם מצילתיים וקיים טקסים להזמנת הרוח הרעבה של המשפחה אותה הוא ליווה, ״חברת הפקות״ מקומית עם מדים כחולים הסתובבה, סיפקה הסברים על המנהגים לאנשים בורים כמונו וחילקה קטורות לכל דורש.
בסביבות 22:30 ניתנו לכל אחד מאיתנו 3 מקלות קטורת ונקראו להשתתף בטקס ברחבה המרכזית של ״הר הרצל״ מאולתר. על משהו דמוי מזבח התפללה כוהנת דת ותקעה בשופר. לאורך כל התפילה שלה היא צלצלה בפעמון שהיה לה ביד. כעבור דקות שנראו כמו נצח ושאיפה פסיבית של עשן קטורת, זזנו הצידה וצפינו בטקס ממרחק. לא ברור איך כל מי שאינו רוח יכול היה לעמוד לאורך זמן כה רב בצריבת העשן בעיניים ובדרכי הנשימה.
כעבור שעה במקום ההמולה לא שכחה, אבל אנחנו זכרנו שלמחרת היום יש יום עבודה בסאנדיי סקול, יש לכתוב עוד בלוג על מה שזה עתה ראינו ויש עוד שבועיים לפחות (שכן חודש הרוחות הרעבות מסתיים השנה ב 4/9) להאכיל את הרוחות הרעבות.
היה זה לדברי י׳ יום הולדת בלתי נשכח, ואיזו מתנה יותר טובה יכולנו להעניק לה, רוח רעבה שכמותה, מאשר ערב שהתחיל בארוחה טובה ב״ל׳אנטריקוט״ והסתיים בביקור לילי בבית קברות לצורך זימון רוחות רעבות?!?