אני לפעמים לא מאמינה שזאת אני. כלומר, ביום יום, כן, אני מאמינה. בעצם, אני לא חושבת על זה. אבל בימים האחרונים משהו בתפיסה הזאת של עצמי ממש התערער לי.
אני בתוך חוויה שכל כך לא מסתדר לי שאני בה בכלל, שזו אותה גלית פיין שתפסתי כגלית תמיד.
אחרי הניתוח, ביום חמישי בערב היתה בעיה שהצריכה אותי להכנס לעוד ניתוח. רק סיימתי וכבר הכניסו אותי לעוד אחד! ההתאוששות מהחומרי הרדמה היתה לי מאד מאד קשה (אני לא אתאר כדי לא להגעיל) וכל כך לא רציתי שוב. והייתי מאד מאד חלשה.
כל כך לא רציתי ללכת לנתוח הזה ולרגע היו בי תחושות של כעס ופחד והתנגדות ו"למה זה קורה לי? למה שוב?!" "למה אני?!!!!"
ואז איכשהו שחררתי. הסתכלתי על כל האנשים שהתרצצו סביבי והכינו אותי לניתוח, שלפני רגע רציתי שיעופו ממני, ופתאום כל כך התרגשתי שכל כך הרבה אנשים עוזרים לי.
פתאום הרגשתי את כל התפילות והמשאלות שלכם, אתהכל השמירה שלי, כמה שאני מוקפת שמירה.
ובשניה רגשות ה"למה אני" התהפכו לרגשות של הודיה ענקית והתרגשות. שמחה אין סופית ותחושה שיש לי מזל ענק. וככה נכנסתי גם לניתוח השני באותו יום.
אני כבר בבית עכשיו, השתחררתי הביתה וזה כל כך משמח! ברור! אבל זה גם קשה. כי פתאום אני מבינה שזה אמיתי. וההתמודדות עם הכאבים ועם השינוי המוזר שחוויתי בשדיים שלי (עליו בטח אכתוב בהמשך כשיהיה לי יותר אומץ להסתכל עליהם בכלל) .
ההתמודדות עם כל מה שחוויתי ועם ההחלמה הפכה אמיתית. כי אני בבית עכשיו ואני מבינה שזה יקח זמן.
ואותו דבר ששבר אותי לפני שבועיים, ההבנה העמוקה שהגוף שלי זמני, שהכל יכל להיות איתו, אותה הבנה מחזקת אותי עכשיו. איזה מזל שהכל זמני ושכל זה יהיה מאחורי מתישהו
וגם, בקטע מוזר
אני ממש שמחה שאני עוברת את זה