בסוף השבוע האחרון נסענו לראש פינה.
לא ביקרתי בראש פינה המון שנים. בעצם, מאז הצבא, שם יצא לי להיות קצת באזור, לא הייתי שם.
היה כל כך כיף לחזור למושבה הציורית הזאת.
רחובות וסמטאות המושבה העתיקה פשוט מלאים בקסם, בתי הוותיקים טובלים בצמחיה ירוקה, עציצים וכדי חרס וקרמיקה בהם פרחים צבעוניים ניצבים בכל פינה.
בקצה המושבה העתיקה, בראש ההר, נמצא בית הכנסת העתיק הראשון של ראש פינה, וכשנכנסנו שנינו פנימה, סקרנים להתרשם קצת מקדושת המקום, הכרנו את ישראל, גבאי בית הכנסת, ששמח מאוד לספר לנו על המקום שעדיין שוקק חיים בשבתות ובחגים.
כשהבעתי את התרשמותי מאופיו הציורי של בית הכנסת הוא המשיך לספר לנו שהתקרה עשויה עץ ומכוסה בבד והיא מקורית ולא שונתה בדיוק כמו הריהוט במקום שהוא בן 120 שנה.
התבוננתי באיש הזה, בעל העיניים הטובות והתנהלותו הצנועה, והתעניינתי בסיפורו. הוא היה חילוני שחזר בתשובה והפך לחבדניק ומאז חי חיים שקטים, שלווים ומלאי אלוהים והשיחה איתו הייתה מרתקת ונעימה.
נפרדנו מישראל ומבית הכנסת לשלום והמשכנו למעלה, למצפה נמרוד, כשצלילי פעמוני רוח ענוגים מלווים את צעדינו לשם. מקורם של הצלילים בפעמון רוח ענק ועצמתי אשר עוצב במיוחד עבור המצפה על ידי האמן עופר רובין.
במצפה ניצבות אנדרטאות זיכרון לבן המושבה נמרוד שגב שנפל במלחמת לבנון השנייה ולחבריו לטנק שנפלו עמו.
הנוף משם מרהיב וצופה על כל אגמון החולה, על החרמון והגולן, והמצפה עצמו הוא מקום של שקט ושלווה ובו פינות חמד קסומות, מלאות בקדושה, בזיכרון הנופלים ובתחושת געגוע ואהבה רבה.
המשכנו משם לרחובות עם רצפות אבן חלקות בהם בתי אבן משובצים דלתות מעץ, חלונות עם תריסים כחולים וצמחיות ורודות מטפסות ליד ברושים ירוקים וגבוהים, עד שהגענו לפינת חמד קסומה הטומנת בחובה את בית הקפה ׳פינה בראש׳.
סוף השבוע הזה השיג כל כך את מטרתו. רצינו להתאוורר ולנוח, לספוג קצת שקט וציוץ ציפורים, לחשוב ולדבר. ושם, בבית הקפה, מול הנוף המשגע, במקום בו ההרים נוגעים בשמים והשמים מצידם נושקים להרים והעננים יוצאים במחול, נותר לנו רק לבהות ולחלום.
בדרכנו חזרה למטה במורדות רחובות המושבה משכה את תשומת ליבנו גדר אבנים עליה היו מונחים ספרים וכדי חרס.
ספרים הם אהבתי הגדולה, אחרי אהובי, הכתיבה והים, ומיד נמשכתי אל הגדר ואל השביל היוצא ממנה המוליך אל חנות ספרים יד שנייה, אבנים טובות ושכיות חמדה.
בפינת החנות המלאה בערימות ספרים, קטורת וצבעוניות רבה, ישבה לה בחורה נעימה, עדנה שמה.
בעדינות רבה ובשקט נפשי, שנראה שאופייני לה, שוחחה עימנו וסיפרה על המקום ועל עצמה.
עדנה היא בכלל תל אביבית שלא ממש התחברה לחיי העיר הגדולה וחיפשה שקט ושלווה והחליטה לעבור לאזור הצפון. את החנות "גוונדולין", שהיא כמעט כל עולמה, פתחה בראש פינה.
בן זוגי, שאוהב כמוני מקומות ואנשים מרתקים, נכנס איתה מיד לשיחות על החיים, מעברים וספרים.
החנות הקסומה הריחה ריח קטורת של חופש, ובעודי מתבוננת נפעמת ראיתי שם ספרים וסופרים שהזכירו לי נשכחות. ועדנה, שמצאה לי לבקשתי ספר שהיה יקר לליבי ורציתי אותו מאוד בספרייתי, הניחה את הספר בשקית והגישה לי אותו בעדינות מהולה ביראת קודש של ממש.
כשנפרדנו ללכת ליוותה אותנו בחיוך ובמילים טובות ואיחלה לנו בעדינותה המשך חיים מאושרים.
כשיצאנו משם משהו בי התרגש והיה מאושר. אולי היה זה הלב שמתרגש כל פעם מחדש כשהוא פוגש פינות של חמד ואנשים מופלאים עם נפש הומייה, הגורמים לו להתרחב ולפעום ואולי זו ההיסטוריה של המקום שהופכת אותו לכל כך קסום ומיוחד שלנפש שחברה אליו קשה להיפרד ממנו.
בדרכנו הביתה, בשעת ערב מאוחרת, עברנו שוב במקומות בהם ביקרנו. האורות כבר נצנצו, תריסי הבתים הוגפו, פנסי הרחוב דלקו והאירו באור רך את הרחובות החשוכים וכבר התגעגענו כל כך.