צייד היפופוטם וקרוקודיל מאת פיטר פאול רובנס 1615-1616 (*)
צילום: ד"ר יעל רפסון
כבר ימים שאני שוכבת במיטה וחושבת איך ומתי יחזרו האצבעות שלי לתקתק, איך יקרא הפוסט הזה ומה אכתוב בו.
סיפור שמשון הגיבור מלווה אותי שוב, הטיפול הזה הרגיש לי כמו "תמות נפשי עם פלישתים".
היו רגעים שהרגשתי שזה אני או הוא.
היו רגעים שהכל נהיה שחור בעיניים, הפנים מתכסים זיעה קרה וכל הגוף רועד כמו נרקומן בגמילה, הידיים לא משתפות פעולה, הקיבה יורקת החוצה כל דבר שמנסים לתת לה ואין דבר בעולם שיכול להציל אותך מעצמך.
בדידות
כמה בדידות יש במאבק הזה.
כולם יכולים לעזור בהכל, רק לא בלהרגיש יותר טוב, רק לרצות לנשום בלי שיכאב משהו,
רק לרצות להמשיך לנשום בכלל. אני ולא הוא.
חשבתי הרבה בימים הארוכים שהייתי במיטה, על המירוץ המטורף של החיים, אחר השכלה ועבודה טובה ובית ומשפחה וילדים,
על הרצון שלנו לעשות משהו משמעותי ולהשפיע, על כל הדברים שאנחנו צוברים לעצמנו בחיים המודרניים
ועל התסכול הגדול שברגעים האלו של הבדידות, שום דבר מאלו לא באו לעזרי.
בסוף, זה קרב ראש בראש.
קרב הכי קיומי שקיים, על עצמאות בסיסית, על היכולת לשתות, ללכת לשירותים לבד, לאכול, להתקלח, ללכת מהחדר לסלון, לכרוך זרועה שמוטה לחיבוק של ילד קט שקם ממיטה חמה להיצמד לאמא.
זהו קרב על היכולת להישאר מוטל בצד הדרך ולשרוד בעוד חיי הבית חייבים להמשיך לנוע על הציר המרכזי, בלעדיך.
זהו קרב על היכולת לשמוע את הצורך בנוכחות שלך, אם תפעולית ואם רגשית, ולא להיות מסוגל לתת מענה, להם או לרגשות האשם שאוכלים אותך מבפנים כל העת.
זהו קרב שקט, שאין בו דם,
רק זיעה קרה וכרית ספוגה דמעות.
(*) התמונה נתרמה ע”י פלאטו שרון