לפני כחודש וחצי הלך אבי לעולמו, לאחר תקופה ארוכה של ייסורים שלו ושלנו. באהבה גדולה, בעיניים כלות ובתסכול גדול ליווינו אותו בתקופת חייו האחרונה וראינו איך בכל יום איך עוד משהו ממנו נעלם לבלי שוב. התקופה הזו העלתה בראשי מחשבות רבות על חיים ועל איכות חיים ומה שביניהם.
הספר "קרוואן בשניים" של מייקל זדוראין, מעלה את ספורם של אלה וג'ון, זוג בשנות השמונים לחייו, המחליטים בערוב ימיהם, כשהם חולים מאד לצאת ל" טיול הגדול" כשעדיין כוחם במותניהם. ילדיהם הבוגרים מטפלים בהם יחד עם הרופאים אך אלה וג'ון חשים שהגיע הזמן לצאת להרפתקה האחרונה שלהם, ללא השגחה, ללא התערבות ותוך בחירה שלהם. הם עוזבים את ביתם מבלי להודיע למשפחתם ויוצאים למסע מרתק ברחבי ארצות הברית, עולים על כביש 66 הידוע, ויוצאים למסע הגדול, כשהמטרה הסופית היא להגיע לדיסנילנד.
" קרוואן בשניים", מספר סיפור מסע של זוגיות בגיל מבוגר ולאורך השנים, חברות שעכשיו, במסע האחרון , ניתן ליהנות מפרותיה. אך יותר מזה הוא מעלה מחשבות על החיים ובעיקר מחשבות על איכות החיים כמבוגרים והחופש לבחור איך לסיים אותם ובאילו תנאים. הספר משלב הומור ורגישות, חמלה וציניות. מעניק את התחושה שכולנו יחד עם אלה וג'ון במסע הכול כך חשוב הזה.
"כביש 66" בו מתקיים המסע הגדול ,הוא כביש שאיבד מכוחו וחשיבותו במהלך השנים, עת נולדו להם המחלפים. ניתן אולי לראות את השינוי שחל בו כמשל לחיים שהיו, שהשתנו, על הצורך להסתגל לשינויים וללמוד לחיות איתם או לצדם
אבי, ניצול שואה, היה אדם עדין ושקט אך בעל כוח רצון שאין שני לו. הוא היה איש יפה, מבחוץ ומבפנים, אהוב על הבריות. ג'נטלמן קראו לו אלו שהכירו אותו. עבורי, הוא היה האבא הפרטי שלי . היו בינינו שיחות רבות על הישרדות, על החיים ללא אימי, על איכות החיים ועל המשפחה. כשחלה והחל לאבד את היכולת להיות עצמאי התקשה לקבל את מצבו החדש. הצורך להיעזר בסביבה היה נוגד לאופיו ראינו איך בכל פעם הוא נפרד מיכולת נוספת, נאלץ להיעזר בסביבה, מה שהיה מנוגד לאופיו. בחודשים הראשונים הוא נלחם על היכולת לעמוד על רגליו, לאכול לבדו, לקבל החלטות ולהמשיך לנהל את חייו כפי שאהב, עם ספר טוב, גלישה באינטרנט וצפיה בתכניות האהובות שליו. מלך החדשות קראנו לו. בתקופה האחרונה לחייו, הפכו ייסורי הגוף להיות לחם חוקו, כשהם צועדים עקב בצד אגודל לצד ייסורי הנפש שלו ושלנו. עקבנו בכאב גדול אחר ימים של הכרה מלאה ואחר כאלו בהם הבין בדרכו שלו שאין עתיד, שאין על מה להילחם יותר. בתחילה, ניסינו יחד אתו למצוא טוב במה שעוד נותר אך מאוחר יותר הרפינו כי הבנו שאת שאנחנו מבקשים הוא לנו ולא לו.
החיים לציו בתקופה זו, הנסיעות הארוכות אליו, כמעט מדי יום, העלו בי מחשבות רבות על ערך החיים בגיל הזה. האם ברכה לשנים ארוכות זו היא באמת ברכה. יותר מכל הבנתי שצריך לחיות את החיים כשעוד אפשר, ליהנות מהסביבה, מהמשפחה, מכל מה שהתברכנו בו, כי לעולם אין לנו יכולת לדעת מה צופן לנו העתיד. פשוט לחיות וליהנות. המסע האמיץ של אלה וג'ון חיזק בי את התחושה הזו.
שתהיה שנה נפלאה לכולם