אני זוכרת את הפעם הראשונה שניערתי את כולם מחיי. לאמא שלי אמרתי שאני לא מכינה יותר קינוחים לארוחת שישי. לגיסתי שאני לא באה לארוחה בצפון ולחמותי שתכין לה קפה בעצמה. סיננתי שיחות מחברים והערמתי כלים וכביסות עד שגיא ביקש ללמוד לכבס בעצמו כי נגמרו לו התחתונים.
למרות שהייתי עושה את זה בשמחה הרבה קודם, לא הייתה לי שום לגיטימציה להיפטר מאיך שסידרתי את הכל מסביבי. כן, אני סידרתי את זה ככה ולא ידעתי איך לזוז משם.
אבל אז הרופא איבחן את הגרד שהיה לי ברגל כפסוריאזיס. הוא אמר שאין לזה מרפא ושאלך פעמיים בשנה לים המלח וזה יקל עלי לכמה חודשים.
ידעתי באותו רגע שאני יצרתי את הפסוריאזיס הזה ואני גם ארפא אותו. אבל לא ידעתי איך. אז התחלתי לנער את כל מה שאיבחנתי כהפרעה בחיי. כל מה שלא עשה לי נעים. בערך הכל. הרווחתי פעמיים. חודש לאחר מכן הפסוריאזיס נעלם כלא היה והדבר הכי משמעותי: השבתי לעצמי את חיי. התפנה לי מקום ליצירה ולהתפתחות. ככל שניערתי דברים מחיי כך הייתי קלה יותר ולגיא היה יותר מקום. גיא מילא את המקום הזה באהבה. סוף סוף ראינו אחד את השניה באמת. יכולנו לעשות אהבה, לבלות יחד וגם לכעוס ולהתבטא מבלי לשבור את הכלים. חצי שנה יכולנו לאהוב ככה ולגלות את המיניות שלנו ממקום מחובר ומלא תשוקה וכך בכל העשייה שלנו, עד שגיא נפטר באמצע מעשה אהבה והשאיר אותי עם עלמא אור שהייתה בת ארבע ואדר שחגג שנתיים קודם לכן באותו חודש.
המוות של גיא השאיר בי בור בלב שלא יכולתי להעלות על דעתי שיתמלא. אבל האמנתי. האמנתי שיום אחד אוכל לאהוב שוב, לרקוד שוב, לשמוח. האמנתי שיום אחד אוכל להסתכל על הילדים שלי באהבה מוחלטת ולהיפטר מתחושת הזרות שאפפה אותי בנוכחותם. זכרתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לתת לעצמי לגיטימציה. לחוות הכל. את הכאב, את השמחה שצצה לה בתוך האבל בצורה לא צפויה, את התשוקות, את הצורך לברוח רחוק עד להודו עם שני הילדים. והרשתי לעצמי. זה לא היה פשוט ומול כל תשוקה שלי עמדה אשמה גדולה, תחושות בזיון והרגשה שאני לא בסדר. באומץ ניערתי את הקולות והחלטתי לתת לי את הרשות בכל פעם מחדש. התפללתי שזה יעבוד. שאני אעשה כל מה שבא לי ושבאיזה מקום תחכה לי השלמה. ריפוי. החלמה.
'קח אותי אתך' הספר שכתבתי תוך כדי המסע. שם אני מספרת את מתיחת הגבולות ואת תהליך ההרשאה העצמית. אני בטוחה שבקריאת הספר תביני שגם את יכולה. שלא משנה אם עברת תאונה או הפלה אם הילד שלך חולה או את קורסת כלכלית. יש לך את הזכות לראות את עצמך ולבחור בחיים שישמחו אותך.
מתוך הפתיחה לספר:
דמייני שכל מה שאת חושבת שיש לך, נלקח
ממך. את המומה, מדחיקה, כואבת, שותתת
דם ולבסוף משלימה. אפילו תכננת בראשך
איך תבני הכל מחדש. ופתאום מגיע רגע שבו
אומרים לך: זו הייתה מתיחה, הכול שוב שלך.
פעם חשבתי שהייתי לוקחת הכול בחזרה
בשמחה. אבל לא. אני לא רוצה את מה שנקלח
ממני, אני רוצה להשאיר את זה מאחור
ולהמשיך הלאה. בעצם מעולם לא נאחזתי
באיש, רק בתכניות שהיו לי לגביו.
לקרוא עוד על הספר, היכנסי : קח אותי אתך
