החופש הגדול מאז שנגמרו הקייטנות הוא תרכיז של ילדודס, לרוב מתוק, לפעמים מידי.
השילוב של החופש שלהם עם ההימנעות שלי משמש, הובילה להרבה זמן בית משותף, וגם באופן בלתי נמנע לרגעים של סיר לחץ. רגע לפני הוצאת הקיטור, עלו בי אדי הזכרון מלפני חודשים בודדים בלבד, איך הייתי זרוקה במיטה, ושומעת אותם ברחבי הבית וכל חלק ממני רק רצה להיות איתם, חלק מהם. והנה, קיבלתי מנה מרוכזת של ביחד, שצריך להודות עליה, והקיטור נרגע.
לתוך הסיטואציה המורכבת הזו הצטרפו השבוע ההקרנות. היום הראשון היה מאד מרגש. לא ידעתי למה לצפות, ולא הכרתי אף אחד מהצוות.
בחדר ההמתנה של רדיותרפיה, כמו גם באשפוז יום, אני יושבת וממתינה לתורי כשסביבי כולם מבוגרים ואני מוצאת את עצמי שוב שואלת איך זכיתי בלוטו הזה בגיל כל כך צעיר ואז מבחינה שהמבטים שלהם בי שואלים את אותה שאלה בדיוק. בבית חולים, במחלקות לטיפול בסרטן, השיער הקצר שעל ראשי מסגיר שלא ממזמן עברתי כימו, בניגוד לכל מקום אחר ששם אני סתם בחורה מגניבה, או אמא במשבר אמצע החיים שקצצה את שיער ראשה רגע לפני גיוס למארינס.
משקראו לי פנימה, נכנסתי לחדר גדול ומרווח, וגם קר מאד, כמו שכתוב באמנת בית החולים ונשכבתי על מיטה כששלושה אנשי צוות מכוונים אותי במנח השכיבה, במיקום המיטה ובמיקום הראש. בחדר חיכה לי החבר החדש שלי לחודשיים הקרובים -"המאיץ" קוראים לו במחלקה. רובוט בעל זרוע מקרינה וזרוע של לוח בולם קרינה, שמיועדים לרקד סביבי בזמן היומי שלנו יחד. התקרה מעוצבת ומצויירת, בגוונים של ירוק וסגול, כדי שיהיה מעניין להביט מעלה כל זמן ההקרנות ומוסיקה נעימה מתנגנת ומטשטשת את ברבורי המאיץ הלא מובנים ורעש תזוזת מפרקיו כשהוא חג סביבי בצעדים שאני מנסה ללמוד בעל פה כדי לצפות מתי הריקוד עומד להסתיים.
וכך, יום יום השבוע, נפגשנו המאיץ ואני לריקוד רובוטי כשכל מפגש נהיה יותר מדויק עבורו ויותר משוחרר עבורי. והנה אני כבר מגיעה ומתבדחת עם הצוות, על המוסיקה ועל שאר ירקות, נשכבת בנון שלנטיות על המיטה, מתורגלת, החיוך עוד מרוח על הפנים כשהם יוצאים מהחדר כדי להקרין ואז פתאום, כששירים שמחים מתנגנים ברקע, הצטברה בי מועקה, כמו הוקרנה לתוכי הבלחה של הבנה, מה בעצם עברתי, מה אני עוברת, מי אני אצא מכאן. אני עדיין לא יודעת.
הדמעות מאיימות לצאת מגבולות העין וגוש לא ממאיר במעלה הגרון, אבל המאיץ שלי לא רואה ולא עוצר, הוא מוכוון מטרה ממשיך לחוג סביבי ולשרוף בי תאים כשהמח שלי בוער ממחשבות. אולי אני מתחילה לעכל? הרי איך אפשר להיות שמחה וצוהלת כשכל כך הרבה לא יחזור להיות מה שהיה. בטוח מתישהו יפול האסימון על מה שאבד.
הרובוט זז ואני מתרוממת מהמיטה יחד עם ענן של מחשבות לא פתורות שמלווה אותי, מתרחקת משם וממשיכה למציאות חיי שמחכה לי בבית.
בדרכי אני פוגשת מכרה שחולה כבר עשור, גרורתית, אך במצב פיזי ונפשי נפלא והיא מספרת לי בשמחה על הטיולים שעשתה בקיץ ועל הרצון שלה להנות כי ברור לה שלא תגיע לגיל מבוגר. היא מדברת ואני רק מביטה בפניה ורואה בהן את ההשלמה שלה עם המצב וזה כל כך מיוחד בעיניי הרוגע שלה חרף הידיעה שאיננה יודעת כמה שנים נותרו לה אך יודעת שלא תגיע לזקנה. אני נפרדת ממנה כששורף לי הלב, למרות שהבטיחו לי שלא הקרינו אותו.
הפחד מהחזרה לתהום המוות אף פעם לא ימוש ממני. זה הצל של הסרטן שכנראה אותו אי אפשר לחסל בכימו ולא להוציא בניתוח או לשרוף בקרינה.
הוא מלווה כמו ענן אפור, ואני צריכה לדעת להזיז אותו כדי לראות את האור, כדי להיות קורנת מתמיד.