"אני ואתה נשנה את העולם…"
אז זהו, שלרגע לא חשבתי שאי פעם אצליח לשנות את העולם. ואכן, לא שיניתי. את העולם.
לא עשיתי שום מהפיכה או חוקקתי חוק. מעולם לא הובלתי מרד. לא כבלתי את עצמי לגלגלים של משאית, או נשכבתי על כביש לחסום בגופי דחפור.
אני מרגישה יותר כמו פועלת בשדות כותנה ניצחיים ("שביר.. מתפורר בקלות")
כבר שבע וחצי שנים שאני מעבדת חלקת אדמה אחת, לא גדולה ולא ממש קטנה.
קמה בבוקר ומנסה להתאפס על עצמי, מתחילה בתזוזה שאינה מפסיקה הרבה אחרי רדת החמה.
לשדות הכותנה שלי יש שמות ופנים. הם בנים והן בנות. יש בבלונד צהבהב ויש בשוקו. יש בנמוך וקליל ויש בגבוהה ובכתפיים רחבות.
("יש בי אהבה והיא תתעורר ותגע. יש בי אהבה והיא תנצח..")
גם אם הגעתי לכאן עם חלומות גרנדיוזיים על תיקונים, ושיפורים והחלמה ועוד כאלה מילים היישר ממכבסת המילים של האנושות הנאורה, מהר מאד הבנתי שהחלמה מגיעה רק כשעובר זמן ארוך, ארוך מאד ובו האדמה לא פוערת את פיה לבלוע, והסופה לא מעיפה את הגג. רק אחרי ימים רבים כל כך בהם הבוקר עולה וקורה בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר שקרה אתמול, שיקרה מחר.
ותיקונים אפשר לעשות עם חוט ומחט, או אצל הסנדלר, אבל בנפש, על מרקם התחרה שלה, ניתן רק לרכך במעט, לסדר מחדש בעדינות, להוסיף בפינות קצת צמר גפן למילוי. ולהמתין לנס, להאמין. ("..שהמשמעות להיות היא לשאול את השאלות ולחיות..")
לשפר אפשר, כי מי שלא למד חשבון או אנגלית אפשר ללמד אותו. ומי שמעולם לא טעם גלידה אפשר שיביאו רק לו שבעה מיכלים מלאים.
ומי שמעולם לא חגגו לו יומולדת אפשר להכין לו עוגה מושלמת משובצת יהלומי סוכריות. ומי שלא אמרו לו כמה הוא פלא אפשר להגיד לו. ומי שאמרו לו מילים פוצעות וכאב לו כל כך אפשר לשתוק איתו יחד. להחזיק חזק את היד ולשתוק.
13 ילדים. אלה שלא הריתי. שלא ילדתי. אלה שאני שולחת בכל ערב לצחצח, ובכל בוקר הקירח מעיר, מנתק את קורי השינה ומחבר למציאות.
בבלונד צהבהב ובשוקו. בנמוך ובגבוה. שדה הכותנה הפרטי שלי.
"הכניסיני תחת כנפך"
השיגרה היא הבסיס. לכל. הדשן והשמש והמים של הכל.
במהלך השנים שאני כאן התנהלו אין ספור דיונים בפורומים כאלה ואחרים. מה אנחנו, בית או פנימיה?
ומה חשוב שניתן טיפול או אהבה. (love care) ואם אהבה, איזה סוג של אהבה. ואיך אפשר לסווג אהבה, או להזמין רגש.
ומה אנחנו? הורים? הורי בית? מדריכים??
אז ככה, כשאת מגדלת ילד יום יום במשך שמונה, שבע שש… שנים. רואה אותו צומח. עובר דרך קושי כזה והתמודדות אחרת. וכשהוא מגיע מבית הספר את יודעת לזהות איך היה לו לפי קול צעדיו במסדרון. ואת יודעת שאם תשימי בזה בצל ההוא לא יאכל. וזה שכתפיו כבר ברוחב הכתפיים של הקירח עדיין חושב שהוא יכול להתחבא בין הארון לחלון ומשם להפציר בך, בסתר, שתכבדי אותו בעוד ועוד קציצות חמות ישר מהמחבת.
את יודעת שההיא מאוהבת לפי האור שזוהר לה בעיניים, ואת עוד כואבת את הלילה ההוא לפני שנים בו בכתה בכי קורע לב ואת, את בכית יחד איתה. ובסוף נזכרת בבובת היפופטם ורודה עם סרט ששמת איפה שהוא ואת הולכת, ומביאה והיא נרגעת. רק לך לוקח יומיים לחזור לנשום.
אין ספור רגעים, (".. קוראים לזה אהבה.." כן, שוב, לא יכולתי להתאפק…) שהופכים אותי למשהו שהוא הכלאה של אמא ומבוגר אחראי נוכח.
כי מסתבר שנוכחות קבועה ומתמשכת היא כנראה שם המשחק.
אין ספור זכרונות משותפים. ועשייה. וטקסים שחוזרים על עצמם, שנה אחר שנה עד שלבסוף מתהדקים והופכים להגנה. ליציבות לאופק אמיתי. לשורשים.
ומילים שנאמרות שוב ושוב. ומבטים. וחיבוקים. ודמעות, כמה דמעות. וחום גבוה, וכאבי מחזור. וימי חול וימי חג.
("…לקחת פסק זמן ולא לחשוב..")
לצפות יחד איתם. להתאכזב יחד איתם, להמציא כל פעם מחדש את הדבק שידביק את החלומות המנופצים. עד שהם עומדים יום אחד על הרגליים וברגע שאין דומה לו, הם לא רוצים יותר שתדביקי, הם מביאים מטאטא ויעה ואת שברי החלום משליכים לאשפה. וזה קורה, לנגד עינייך המשתהות. והלב שלך, הפרטי, הרעוע זה שמודבק בסלוטייפ מאיים להתפקע מרוב גאווה. מרוב אהבה. לילד שלא ילדת. שלא הרית.
ובכזה רגע, או בזה שנראה כמעט כזה אבל אחר. אני מרגישה שאולי לא הובלתי מהפיכה. או קידמתי את מעמד האישה בארץ ובתפוצות.
לא האכלתי רעבים בכפר נידח ולא דליתי מוקשים.
אבל הלב שלי מכיל צער של ילד שרוצה להיות כמו כולם, אבל הוא לא בדיוק. ושל ילדה מהממת שהעיניים שלה לפעמים שטות לימים אחרים.
ויש לי חיבוקים לכולם. ואיך שהוא אני מצליחה למצוא פיתרונות לבעיות שאני לא באמת מבינה..ופילפלים ממולאים ממלאים ריק בנשמה.
אז זה מה שעשיתי. מה שאני עושה. כל יום. בשדה הכותנה הפרטי שלי.
קוראים לזה אהבה.
("כמה טוב שבאת הביתה..")
ומה משנה איך קוראים לנו. ומה אנחנו אמורים להעניק?