היה שבוע מחורבן.
וזה ממש בלהגיד את זה בעדינות ולהמנע מקללות עסיסיות יותר..
(שימו לב, קללה שמופיעה במערכה הראשונה תשחק תפקיד חשוב במערכה ה..אחת מהן, בהמשך!)
בחמישי ברח הגדול בילדי המשפחתון והותיק שבהם.
ילד שוקולד עם חיוך ממיס. שש שנים מגדלת אותו וביום חמישי בבקר לא הסכמתי לו למה שרצה, אז הוא סובב את הגב והלך. ועד שעות הערב לא ידענו איפה הוא.
דאגתי ובעיקר נעלבתי.
לבסוף חזר הוד מעלתו ונשלח למנוחה בבית.
שיהרהר במעשיו, או ישחק עם חבריו המצוינים או משהו כזה..
עם פרוץ יום שישי התפרקה לרסיסים ילדה קטנה ואהובה.
כזו שהלב שלה מודבק בסלוטייפ וכשהיא הולכת אפשר לשמוע את הקירקושים של הרופפות בכל צעד.
מנומשת,מסופרת קארה ודעתנית. ועם סיפור חיים שאי אפשר להאמין.. או שאפשר אבל הלב מבקש שלא.
הפרטים רבים ומייגעים, אבל אומר שהפעם שברון הלב היה גדול מהרגיל.
בזרועותי שכבה ממררת בבכי ילדה-תינוקת, קורעת את ליבי, מסרבת להתנחם שעה ארוכה.
לאט לאט התקבצו סביבנו יתר הבנות בשקט, שקט ששמור לאחיות לצרה, שקט מצמרר ומעורר כבוד.
אחר כך הלכנו יחד לסופר ואחר כך חזרנו ואחר כך היא לבשה שמלת שבת לבנה עם הדפס כסוף של קיטי.
ואחר כך הזמנו מלא אורחים לאכול את העוגיות שאפתה לכבוד האמא שלא הגיעה.
ומאז היא מהלכת כמו איש הפח מקרקשת ומשמיעה קולות של חלקים שבורים ולא מחוברים, בוכה וצועקת.
ואז הגיעה שבת, ובכן בשבת רציתי להרוג את הקירח.
כן כן, על אף תדמיתו הנקייה ללא רבב גם הוא טומן בחובו מספר קטן, ממש פיצי פיצי של תכונות מעצבנות נ-ו-ר-א!!!
ועל אף שהיה יום שבת, ואולי בשל קדושת השבת לא הרגתי אותו. אלא לקחתי את עצמי +3 והלכתי.
שיתמודד.
שיבשל הוא שבע קילו כרעיים ואורז ולזניה. וסלט כרוב.
שיראה לו מה זה.
וחזרתי +3. ואז הלכתי שוב, לבדי.
וחזרתי (מוטיב של לאסי..)
והתחיל שבוע חדש. אבל עדיין לא סלחתי.
היה קר והרגשתי מרגע לרגע איך הכוח עוזב לי את הגוף.
כוח הרצון, וכוחות האמונה והכוח לחייך ולרצות.
הפכתי חולה וכאובה.
גזרתי על עצמי "ניקוי כבד" שכן מנסיוני רב השנים במכאובי גוף ונפש למדתי שהכבד אחראי לשלוות השניים.
אורז חום ופריכיות, ירקות ירוקים, ותמרים לחים והמון המון תה.
אין קפה. בלי קפה. בכלל. שבוע. אהההההה….
זה בוודאי יאושש אותי.
ביום שני התחרפן ילד אחר, גם הוא קטן אבל בעל גוף.
ביקשתי ממנו שילבש מכנסיים ארוכים כי קר.
מסתבר שזה כל מה שהיה צריך כדי שהחירפון יעלה ויבוא, יטפס ממעמקי הנפש הפצועה עד למיתרי הקול שיפיקו צווחות וצרחות ודמעות ועוד מכל טוב הארץ. לבסוף לבש, והלך וחזר שמח וטוב לב.
כשהופעתי בפניו והסברתי שעבר את הגבול וכעת, יתכבד ויתפנה אל חדרו, הו אז….
הוא קרא לי: בת זונה.
הוא צרח וצווח קבל כולם את שעל ליבו, שאני בת זונה! ושהוא יודע את זה כבר המון זמן..
אולי זה המקום להגיד:
1. הבטחתי קללה עסיסית וקיימתי.
2. אמא שלי ממש לא זונה.. ההיפך הוא הנכון. כל מנזר סגפני היה מקבל אותה לשירותיו.
הלאה.
החלק הגרוע ביותר בסיפור הוא שמלבד ילדי המשפחתון (ההמומים) היו גם ילדי בזירת האירוע.
וצעיר בני, בעל הנפש הציורית המופלאה נפגע ונדהם ונחרד ונבהל עד עמקי נשמתו.
יומיים התהלך כמי שחווה טראומה קשה. כתב לי מכתב בשפה קטועה ומבובלת על כך שהדבר "הילכיץ" אותו ולא היה לו מה לעשות…
התכרכמתי גם אני.
ונחלשתי עוד.
הקירח נצבע בצבעים נוראים יותר ויותר. האמת הוא הפך למקרה חסר תיקון או תקנה "עגלה" של ממש.
חיי צוירו בשחור. האימהות שלי, הדברים איתם אני מאלצת את ילדי להתמודד.
דירת הקרטון הקטנה עד גיחוך שלי. חלל בו הכל משחק בכאילו:
עומדת ספה ואומרת: בוא נגיד שאני סלון.
מאחוריה במרחק מרצפת ניצבת פיסת שיש עם כיור ואומרת: בוא נגיד שאני המטבח.
מרצפת וטיפה ממנו ניצב שולחנצ'יק עם כשלושה כיסאות (השאר משמשים במקומות אחרים כמתבקש מחלל רב תיפקודי) והם אומרים במקהלה: בואו נגיד שאנחנו פינת האוכל!
וכך הלאה. הקופסונת מחולקת בקירות גבס שמייצרים אשליית דירת חמישה חדרים דה-לקס.
באקירוב טרם נראו דה לקסים שכאלה.
פה מגיע הרגע בו אני חייבת לפרגן לקירח ולעצמי על ניצול הרבה מעל המקסימלי של חלל, לדעתי אנחנו צריכים להעביר בזה קורסים באקדמיה!
ובתוך הקופסונת מערבולת של חפצים וספרים וחתול ושטיח וצעצועים ושכיות חמדה וכלבה מקשקשת בזנב ונעליים ופתקים מסוגים ובעלי תכנים מגוונים וקערות וקעריות והכל במלא צבעים. וגם אנחנו שש נפשות בקופסאת סרדינים.
חיי נראו עגומים השבוע ואומללים והייתי בודדת ומיוסרת.
ואז, אז אמרו ברדיו שהיום היום הראשון של האביב!
ובאמת שמתי לב שהשמש באה, שולחת קרניים מחממות כמו רגל ארוכה ומתפנקת ששולח חתול בטלן על מדרכת.
ובחצר הקערות מלאות בפריחה.
ובשדה מרחק צעדים מ"וילה מצחיקולה" משתוללת פריחת בר הורסת. ממיסת לב ומאחה.
מזוית מסוימת, עין חצי סגורה וראש מוטה הצידה מעט הקירח נראה סביר, אולי יש סיכוי לשינוי, אולי בכל זאת ,אולי כדאי..
אחרי הכל בשבוע הבא יומנישואין, 19 שנים..
הבורח חזר והבטיח שלא עוד. המפוררת ממשיכה לקרקש. המקלל התנצל בפני העדה כולה, והחשוב מכל בפני הבן יקיר לי.
התינוקת הפרטית הקטנה המתוקה שלי מלאה בפריחה, בעיקר זה בולט באחת העיניים מראה בסגנון "איש הפיל" עין קטנה ואדומה.
הברמצוואי צמוד למשאף.
הבכורה מתגרדת בגב.
הקירח בכל הגוף.
ואני, מתאוששת תודה.
הבטן ריקה, מקרקרת מעט. אבל לא מגרד לי בשום מקום. תודה.
והאביב, זה שהתחיל רשמית מסמן לי שגם אני יכולה לפרוח.
בין הקושי והכאב והמילים הקשות והמציאות שלעיתים היא ממש בלתי נסבלת.
בין הזנחה בלתי נתפסת לקרבה ואמת.
ההבטחה שמכודררת עמוק בכל ניצן בכל עלה מיישרת אותי.
אני יכולה להיות. לנשום עמוק, להוריד כמה שכבות ולהפשיר.
מודה, כוס קפה יכולה ללא ספק לעזור בכל הפריחה והליבלוב שאני מייחלת להם.
אבל התחלתי ולכן אסיים..
באביב, התה הוא ללא ספק הקפה החדש!