לפני שנתיים מצאתי את עצמי בצומת דרכים סיימתי עבודה של 3.5 שנים במשרד הפקות,
עבודה שהיתה מהנה ומעניינת אבל היה חסר לי בה הניצוץ בעיניים.
הצורך לתת ולעשות משהו אחר בעולם הזה, מעבר ללהיות עובדת שכירה מצטיינת ומהממת, דגדג לי באצבעות.
אחרי שראיתי שאפשר לעשות שינויים בחיים (לעזוב את קליגולה אחרי 20 שנות עבודה) ולהישאר בחיים (בכל זאת פולנייה)
החלטתי לעשות בירור מעמיק מה נכון לי ולאן אוביל את צעדי הפעם.
נרשמתי לייעוץ והכוונה בחברת אדם מילוא, חוץ מזה שהיתה לי פסיכולוגית תעסוקתית מקסימה מהדור ההוא כזו סבתא נשמה,
לא ממש יצאתי עם תובנות של הנה הגיע הזמן לפתוח נגרייה או הנה בא הרגע באה השעה להפוך לספרית כלבים ידועה.
מה שכן הסבתא עזרה לי לחדד ולדייק שאלה את השאלות ולא הרפתה, שתקה כשצריך חייכה כשהצחקתי אותה ובסה"כ יצאתי ממנה עם דף
שמילאתי לבקשתה שבו כתבתי מה חשוב שיהיה לי במקום העבודה…
כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי ולפני כמה ימים במהלך סידור פינת העבודה שלי בבית נתקלתי בו.
למי שלא מצליח לקרוא מהתמונה:
למצוא עבודה שתמלא אותי באושר בעשייה ובסיפוק
לעבוד בסביבת אנשים שתהיה מגוונת עם תחלופה
להצליח לשלב חיי משפחה ולהגיע בשעות נוחות לילדים
לא לעבוד 6 ימים בשבוע
למצוא עבודה בקרבת מקום ולא להיתקע בפקקים
לקום בבוקר עם חשק וכח לעבודה
למצוא עבודה שיש בה מקום לראש גדול ויצירתיות
לעבוד במקום שיעריך אותי פרגון ופידבק.
היה גם דף נוסף של 10 משאלות להמשך החיים אבל את זה נשאיר לבלוג אחר.
אז מה אגיד ומה אומר מצאתי עבודה כזו שעונה על כל הסעיפים. טפו טפו חמסה חמסה אדוני שפירא!
טוב על השכר לא מדברים… אבל אי אפשר לבקש הכל בחיים.
ולך סבתא מילוא מגיע המון תודה על שעזרת לי לחדד ולדייק☆
וכמובן גם לאיש שלי היקר והאהוב שמפרגן ומאפשר לי לעבוד בעבודה מסוג זה.
בעבודה שלי כמדריכת מוגנות עם בני הנוער אני לומדת כל יום משהו חדש.
בני הנוער צמאים לאוזן קשבת וזה לפעמים לא נתפס עד כמה הם מוכנים להיפתח בפני מבוגר משמעותי עבורם.
אז מה אני לומדת בעבודה?
קודם כל אני לומדת על עצמי, על הנערה שהייתי, על הבת שהייתי להורי.
על עצמי היום, כאמא לשלושה מופלאים שלא מפסיקים להפתיע לאתגר ולרגש אותי מחדש.
על הטעויות שלי על הלבטים על החששות על הדאגות על לילות בלי שינה.
ואחד הדברים הכי חשובים שאני לומדת וממליצה ליישם (גם כשקשה ולא תמיד בא לנו בטבעיות)
לחבק אותם ולהגיד להם שאנחנו אוהבים אותם!!! כשהם בתוך כל הבלבלות שלהם, בתוך סערת רגשות חברתית כזו או אחרת,
הם חייבים לדעת שיש להם בית לחזור אליו, שאוהבים אותם מאמינים בהם ומעריכים אותם גם אם הם עושים טעויות.
יש את הגיל הזה שהם מזיזים אותנו הצידה (טוב… ממש דוחפים) אבל במקום להיעלב ולהירתע,
בעדינות וברכות תמשיכו לחבק ואפילו לנשק בקטנה כי יגיע הגיל הזה שהם ידעו שוב לפתוח את הזרועות ולחבק בחזרה
ואפילו חזק ולהחזיר לכם נשיקה על הלחי וזה שווה חיים שלמים.
ועוד דבר אחרון אל תפחדו משינויים בחיים!
ותזכרו שמותר וצריך לבקש ורצוי לכתוב את זה ולהקריא בקול רם מול המראה או למישהו אהוב ומפרגן,
ופתאום תראו שהדברים מתחילים להסתדר ולקרות .
שתהיה שבת שקטה ונפלאה.