צריך רק לבקש

האם קרה לכם, פתאום ההכרה הזאת, שהילדים שלכם הם בעצם כבר בני אדם בוגרים שניתן לסמוך עליהם ואפילו להיעזר בהם?
לאחרונה קרו לי שני מקרים שפתאום ההכרה הזאת הלמה בי. כי אני עדיין מחשיבה אותן "קטנות". כי קשה לי לחשוב על הילדים שלי בתור בני אדם בוגרים, לעיתים, גם אם ברציונל זה ברור לי לגמרי.
בוקר, לפני כשבועיים. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה. כנראה וירוס שהחליש אותי. ניסיתי לקום, כדי להכין את הבנות לבית הספר, אבל ראיתי שחור בעיניים..סימן התראה לעילפון קרב.. מכיוון שלא רציתי לדפוק את הראש באלגנטיות בריצפה מיהרתי למיטה לנוח.
ביקשתי מהגדולות שיכינו כריכים ויעזרו לקטנה להתכונן לבית הספר. שיכינו לעצמן ויעמדו בלוח זמנים (משום מה כל בוקר יש התנהלות סופר-אטית..עם נטייה קלה לאיחורים..)
לתדהמתי לא רק שהן עשו את זה לגמרי בסדר ולבד, אלא גם בזמן שיא!
זה היה בין הימים המוצלחים האלה, שפשוט כולן היו מוכנות ומזומנות ללכת לבית הספר, הרבה לפני הצלצול.. הן יצאו לדרכן, איחלו לי שארגיש טוב, ואני נשארתי לבד, שמחה ומאושרת שיש על מי לסמוך.. זה היה רגע מכונן, נשבעת…
הכינה לי הפתעה
ערב. אנחנו יושבות בארוחה ואני מספרת להן שקשה ככה שאני שוטפת במרבית הפעמים את הכלים. שהן יכולות לשים לב, גם בלי שאני מבקשת.
ביקשתי פשוט שיעזרו במטלות קטנות כמו זאת או כמו עריכת שולחן. כן, זו לא בעיה בשבילי, ולכן הרגלתי אותן שאני עושה את זה. ולכן קרה שהן לא רגילות לעזור הרבה… אני מודה מודה מודה באשמה.
המסר הופנם מהר, כנראה נגעתי שם במשהו…פתאום התפנה לי זמן אחרי הארוחות כי הן פשוט התחילו לעשות.
היום היה השיא. הקטנה הפתיעה אותי באופן שריגש אותי. כשיצאתי לריצת הערב חזרתי וכל ערימת הכלים בכיור נעלמה. הכלים היו בייבוש, מתוקתקים ונקיים. בלי שביקשתי אותה.
"זה ממש לא בעיה בשבילי לשטוף", הקטנטונת אמרה. "אפילו לא הייתי צריכה לעמוד על השרפרף, ככה, אני מגיעה כבר לכיור, את רואה?", אמרה לי בגאווה.
כמה אושר אפשר עוד לבקש… כמה ילדים הם עם רגיש… לפעמים כשרוצים שיקשיבו לך, צריך רק לבקש..