".. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך האומללות.. אומללות הן כל אחת על פי דרכה.."
כך אמר טולסטוי.
משחר ילדותי הייתי תצפיתנית נלהבת.
במשקפת לא היה לי צורך, זוג העיניים הכחולות-אפורות שלי והלב הסקרן, החקרן הספיקו לי.
מגדיר מקצועי, ובכן בתחילה לא היה לי צורך בו ואחר כך יכולתי למיין ולתייג כל פרט ופרט בחקירה שלי.
יצרתי "מגדיר משפחות" עצמאי, מחתרתי.
פיתחתי שיטות והסקתי מסקנות.
וכעת ממרום סך שנותי ולאחר שנים של חקירה להלן המסקנות:
1. טולסטוי צדק.
2. טולסטוי טעה.
אסביר: זה נכון, לכל אומללות משפחתית שפה ייחודית לה, המבט המסוים בעיניים הטון שמשתנה דקה לפני הסערה, ההחרשה או ההכחשה הפיצוי ההסתרות הקטנות, המכות הכחולות שבגוף שבנפש. ההקרבה, האין, או היש יותר מדי.
הדוד שמעלה מופע אימים בסלון של ההורים, מכרסם וילונות, מטיח מגש ספלי קפה בקיר ופוער חור בלבנה.
סבא חובט בחזה ומדי פעם מתפנה לטפוח בחוזקה על הקרחת, סבתא, עיניה לחות, מעשנת בשרשרת.
אני צופה, מתייגת ממיינת.
אמא מתפרקת, צורחת, בוכה, מאיימת, מתקפלת. תבוא שוב בשבת הבאה לצהריים, תריב על אותם הדברים באותן העוצמות תאשים תשבר תלך תחזור.
כמו מחול מריונטות בתיבה מנגנת. המסלול ידוע כולם ניצבים, ניצבים לימין השגעון לשמאל הדרמה אל מול הצחוק המתפרץ מאחורי השקט שאחרי ה..
או ההבטחה שהיא תתאושש זה זמני, תוריד ת'מינון תעלה ת'מינון.. אוטטו היא עומדת על הרגליים.
לכל אומללות משפחתית ניחוח ייחודי. כבר הרחתי פחד בניחוח טחב, וטירוף בארומת לימון ואורן. הרחתי עוני והיה לו ריח של פיצה שיצאה מתנור אבן. כשהרחתי מחלה סופנית היה לזה ריח של כאב ואובדן שהזכיר לי שפעם בצומת עלית באמת הריח משוקולד. הרחתי רצון להתקרב כמו פריחת הדרים עם נגיעה של עצב. והרחתי סליחה וחרטה שלפעמים הריחו כמו דבר מה שהחמיץ, אבל לפעמים היה להם ניחוח אמבט של תינוק. וריח חזק של יאוש שהזכיר זיעה מצטברת שיבשה.
ושמעתי מילים נאמרות חדות כמו סכינים ומעשים של כעס משתלח ואי צדק ונקמות של סתם, על פשעים של ילדות על כאבי לב שמסרבים להתאחות להתנחם.
המגוון רחב והניואנסים, הזויות הקטנות שעושות את ההבדל כה רבות, עד שבאמת נראה כאילו מגוון האומללויות הקיים הוא אין סופי.
ומה שמפתיע היא העובדה שכל משפחה שכזו באיזשהו אופן, לא ברור, גאה באופן הייחודי בו היא נושאת את מכאוביה. כאילו תלתה דגל וסימנה טריטוריה של טרפת-אומללת-מכאבת-מחסורת שכזו.
והמאושרות, תשאלו, מה עם המאושרות, אכן דומות הן?
ובכן, לדעתי כלל וכלל לא.
כמו בכאב כך גם בשמחה, יש מגוון, וכשזוכה משפחה להיות נכללת בין קהל המשפחות המאושרות, תמהר ותמציא שפה מאושרית משלה.
ואיך זה קורה? ומה קובע? והאם אומללה לעולם תהייה אומללה או שטלפון אחד מאראלה יהפוך אותה בין ליל למאושרת?
האם באומללות אין רגעים של אושר ולהיפך?
במגדיר המשפחתי שלי, זאת אומרת לפי המפתח האופטימי חסר התקנה של המגדיר שלי ניתן למצוא קטגוריה רחבה, עבה, נוכחת של משפחות שהן הכל. כאלה שרבים בהן ואוהבים בהן וכועסים ונעלבים ומתחשבנים ומנשקים וחוגגים ומשטתים ולוקחים בחשבון, ואז גובים עמלה.
ובכלל, מה עם משפחה כימית? כי בספר שלי יש פרק שלם על משפחות כימיות ( בניגוד לביולוגיות בהן אין בחירה ).
כשיש לך משפחה כימית אתה רשאי לבחור פרטים מכל סוג ומין, כולל כפילויות, מותר ואף מומלץ!!
לדוגמא: בביולוגיה נולדתי בת יחידה. בכימיה יש לי שתי אחיות, גדולה וקטנה.
זה קצת כמו זכיה בהגרלה נפלאה ומיוחדת.
בביולוגיה ילדתי ארבעה ילדים ובכימיה אני מגדלת עוד 12.
אני משופעת בדודים, עוד אמא אחת לפחות, סבים חלופיים לילדי, גיסות ובני דודים ועוד. בעל אחד, שהוא כימי מאד, בחרתי בו!
בעצם, סופסוף הגשמתי את חלום הילדות שלי בגינו הפכתי חוקרת משפחות: להיות חלק ממשפחה ע-נ-ק-י-ת.
שיש בה הכל, מכל, ולעיתים הפרטים בה אומללים כל כך ולפעמים הם מאושרים.
וסוף דבר.
אני עדיין צופה ומתייגת, עדיין מנסה להבין את המופלאת בדינמיקות.
יש לי משפחה משלי, לפעמים אנחנו אומללים נורא, בדרכינו בשפתינו, הדגל שלנו צבעוני ומלא טקסטורות, פרחים ופסים, ועיגולים כאלה בולטים. לפעמים אנחנו כל כך מאושרים כמו פריחת הכלניות בדרום, כמו הקשת שהייתה פה בשבוע שעבר.
כמו אבא ואמא וארבעה ילדים. כמונו בדיוק.